אני לא יודע אם כאן זה המקום להכניס מנולוגים כאלה,
בכל אופן לי זה תורם הרבה כשקוראים את מה שאני מרגיש, אני מקווה שלא ממקום של אגו, אלא ממקום של להאיר על החושך של התאווה.
בכל אופן אם מישהו רואה את עצמו נפגע מהדברים, שיעדכן, ואנ יסיר את הפוסט
יעקב
בס"ד
מה עובר עלי בימים האחרונים.
טוב, אני לא מחובר זה ברור. אבל זה לא התחיל מהיום, וגם לא התחיל מאתמול.
לפחות חודשיים שאני לא מחובר.
ת'אמת אני לא יודע בכלל למה אני כותב, אני לא רוצה לכתוב. הכריחו אותי. אני בכלל רוצה לשקוע בתאווה הכיפית, הממכרת. אני מת על הריגושים שהיא נותנת לי, על הפרפרים שהיא עושה לי בבטן. לא מצאתי לה שום תחליף.
אני לא רוצה קשר עם אלוקים. אני פוחד שהוא יקח ממני את התאווה. אני לא רוצה קשר עם החברים, אני פוחד שגם הם יקחו ממני את התאווה. אני לא מוכן לוותר עליה. זה כיף. חיים.
לא סיימתי. אני רק בהתחלה. יש לי עוד המון תוכניות לשימושים בתאווה. לא הגעתי לקרקעית שלי בכלל, יש לי עוד טונות של רעיונות חדשים, איך לקרב את עצמי במהירות לקרקעית חדשה.
אתמול איימו עלי על תלונה במשטרה... זה היה ריגוש מטורף. הפחד, הבושה. מדהים כמה שזה כיף.
או רע...
אני סתם כותב בשביל לכתוב. כי אני אוהב לכתוב. או בשביל להרשים.
אתמול נפלתי שוב. זה היה ממכר.
אני מסטול ושיכור. אני באופריה. טוב לי. אני מסומם.
מצחיק כמה שאני משוגע.
או עצוב...
===
טוב אני ינסה שניה להתפכח, כי אם לא אני לא יצליח לכתוב כלום.
אני לא כותב בהומור. אני כותב מתוך כאב. שורף לי. בפנים. עמוק. אני יודע כבר קצת מה זה טוב. טעמתי אותו כמעט 106 ימים. אני יודע מספיק בשביל שאני ירגיש בהעדרו. אני מפוכח עד כאב. אבל מיואש. חסר אונים.
בקיצור עבדתי דפוק.
ברור שמה שהוביל אותי עד עכשיו בתהליך ההחלמה זה אגו. נכון, היה גם קצת רצון להשתנות, אבל בעיקר היה אגו. מצחיק שהחברים רואים את זה בדיוק הפוך. הם תמימים המחלימים האלה...
נכנסתי כמו רוח סערה לתוכנית. השפרצתי טונות הודעות. וקיבלתי המון צומי...
אח... לא הכרתי את עצמי כמה שאני מכונת צומי. כמו בולען. ככל שדורכים, ככה הוא נהיה יותר עמוק.
106 יום החזיק אותי הצומי. היחס. הכבוד שרכשו לי החברים. דמות המנצח.
עכשיו אין צומי. זה כבר לא מעניין. אני צריך ריגושים חדשים. ישנים...
אז מה עבר עלי פתאום?
לא יודע.
נמאס לי להיות ילד טוב ירושלים. זה לא בשבילי. אני מציג אותה ילד טוב, אבל בפנים יש לי נמרים. והם רוקדים שם. הם עושים לי כאב בטן. כמה אני יכול להחזיק מעמד עם כאב בטן?
לא עבדתי לנקות, עבדתי לכסות—
הכל נשאר. הקטנוניות, הטינות. הפגמים. הפחדים. חוסר הביטחון. הצורך בצומי, בהערכה אין סופית. הצורך בריגושים מתחדשים. הכל רחש למטה. אני כיסיתי את הכל בצומי ובהתעלמות.
ועכשיו זה פרץ. כמו גייזר. עם לבה של הר געש. ואפילו לברוח אני לא מצליח.
התאבנתי...
עכשיו אני קיר.
לא רק עכשיו, תמיד.
אני רגיש נורא. רגיש כל כך, עד שנהייתי מחוספס מרוב רגישות. אני יכול לראות בן אדם מת- ולא להתרגש. תינוק בוכה- ולבכות יחד איתו. הכל מבולבל, הפוך. גם מה שאני כותב עכשיו.
עכשיו אני מרגיש אפס.
בלי תאווה, ובלי צומי.
סתם כלומניק.
אז מה עובר עלי?
אני לא מצליח להתרכז, אפילו עם עצמי. בגלל הריכוז העצמי.
אני לא מצליח לחשוב מחוץ לקופסא. מישהו נעל אותה, וזרק את המפתח לים.
אין לי אלוקים. יש. הוא אוהב.
אבל נעבך, אני לא מאמין בו. רק אני יכול לעזור לעצמי. נקודה. אף אחד לא יכול לעזור לי. אני חכם. חיחי.
כבר חודש שאני מפנטז על הנפילה הזאת. אני מתגעגע לתאווה. אני בכיס שלה.
לא מסרתי שום דבר. השארתי את הכל בפנים. חשבתי שאני יכול לתרגל בעצמי. לא הסכמתי לתרגל פעולות הפוכות, כל עוד שאני לא מרגיש אותם.
אני יודע שאני צריך לדבר כל הזמן עם אלוקים. גם אם נראה לי שהוא לא שומע, והוא לא יכול לעזור. אני כמו טמבל צריך לעשות. לא להבין. ולא להרגיש.
אני צריך לבקש שלווה, מצידי מהקירות. העיקר לבקש. לא לעבוד לבד.
אני צריך לקרוא יום יום את הספרות. להקדיש לזה זמן איכות. לא לפספס. זה החיים שלי. אפילו שזה נראה לי כמו ספרים על נצרות.
אני צריך להיות פתוח עם החברים. להיות כן איתם, לספר להם בזמן אמת מה עובר עלי. גם אם הם לא יכולים לעזור לי, אני צריך לעשות את זה. אני צריך לעבוד על כנות. גם עם אלוקים.
אני צריך לעשות פעולות דחופות של ניקוי טינות.
גם ניקוי פינות. יש לי מרבצי תאווה שעדיין לא פיניתי מן הבית. הבית הפנימי, העצמי שלי.
אני צריך לקחת את התוכנית ברצינות, כדרך חיים. גם בלי להבין, ובלי קשר לפידבקים שאני מקבל או לא מקבל.
את כל זה לא עשיתי בתקופה האחרונה. ונפלתי.
עכשיו אני חסר אונים. כן, חסר אונים. אני לא יכול לעזור לעצמי. מעצמי התייאשתי. עכשיו אולי אני יוכל לתת לאלוקים גם קצת מקום להכנס אלי. אבא אני חסר אונים, אבא אני חסר אונים. אם לא הייתי ליד אשתי הייתי בוכה (לידה בחיים לא, אני הרי קרש, חסר רגשות).
אבא אני יבקש ממך דבר אחד. תן לי רצון שיהיה לי רצון לבקש ממך שתתן לי רצון. זה הכל לבנתיים.
הלכתי לעשות שיפוצים.
בבקשה.