עוברים עליי בזמן האחרון דברים לא פשוטים. כל דבר שאני עושה זה כדי לברוח, לברוח מדברים שמוטלים עליי לעשות...
חבר יקר אמר לי לכתוב את הדברים, את מה שעובר עליי. הוא "הקציב" לי בערך חצי שעה כדי לכתוב ולהרים בחזרה טלפון. כתבתי מה שכתבתי. דיברתי איתו אח"כ והקראתי לו את מה שכתבתי. הוא אמר לי שאני צריך לכתוב את זה בפורום. התנגדתי. אבל בסוף הוא שכנע אותי. אני כבר לא יכול להאמין לשכל שלי, הוא מטעה אותי. אני חייב את הראש של האנשים מסביבי, החברים. ואם זה מה שצריך לעשות אז...
שלום!
אומר את האמת לא בא לי לכתוב, ממש ממש לא! יש לי אלפי סיבות לומר למה לא לכתוב אבל אני עושה זאת בכל מקרה.
אבא, את הדברים שאני כותב עכשיו אני עושה רק כדי להיות מחובר אליך. זה מה שאני רוצה. לא רוצה יותר לברוח מהמציאות ויותר מזה, אני לא רוצה להגיע אל התאווה. תאמין לי אבא. אני רוצה רק אותך. אני לא רוצה ליפול.
אתה זוכר איך אני ברחתי אתמול? אתה זוכר את המעידה שהייתה לי אתמול? בבקשה תאמין לי שאני לא רציתי אותה. אני רק רוצה לצאת מזה.
תהיה כאן לידי אני צריך ממך עזרה! יש לי על הראש הרבה מטלות שאין לי מושג איך אני ניגש אליהם. ואני בורח מהם כמו מאש.. רק שאני לא אראה אותם, שאני לא אכיר אותם. שהורי לא ישאלו אותי "התקדמת במתמטיקה שלך?"...
אני פשוט בורח. כמובן לא לתאווה כי זה יהרוג אותי וכו' וכו' אלא סתם לריגושים אחרים. להסתכל כל שנייה באימייל ולבדוק אם שלחו לי הודעה חדשה, לבדוק מה כמות הצפיות והתגובות של הסרטונים שהעליתי ליוטיוב, לישון גם אם אני לא עייף, להתפרע על משחקי מחשב...
ואז בסוף כששום דבר מהדברים האידוטיים שכתבתי הפסיק לספק אותי, הגיע הזמן ללכת למקום שתמיד סיפק אותי ובטוח ייספק אותי...
אז אנא בבקשה ממך, אני מתחנן, אני לא רוצה להגיע למקומות האלו, עזור לי להפסיק לברוח. אני חסר אונים. הרמתי ידיים. אני פשוט לא מסוגל לבד! אני חייב אותך, חייב לעבוד את הצעדים, חייב את החברים. אני פשוט לא רוצה למות! בבקשה, תן לי את הכוח להתמודד עם המטלות אחת אחת, לאט לאט, תן לי להצליח בהן, לא לברוח מהן, תן לי לעבוד את הצעדים, תן לי את האומץ להתקשר לחברים.
תן לי תמיד להיות איתך ולהיות מחובר אליך.
בנך האוהב,
אביתר.