שלום חבר יקר
אני רוצה לחבק.. כי נסיון רב יש לי מלהיות מותש בתחילת הניקיון.
אני לא כאן כדי להסביר למה אני מותש, למה אני עייף וכו' יעשו זאת חכמים ממני.
אוכל רק לעודד את רוחך[י] וללחוש לך[י] כי נכון הוא ש"בשביל לא לסבול צריך לסבול"
אבל הסבל הזה עובר, מאד מהר ת[א]רגיש אחרת, ת[א]רגיש ערנות וחיוניות שלא הכרת[י], רק ת[א]היה סבלני.
ודבר נוסף, מומלץ מאד בתקופה הראשונה לא לחשוב יותר מידי!
זה לא רק מומלץ, זו חובה שלי. כשאני מתחיל את תהליך הגמילה שלי, אני חושב הרבה על רגשותי תחושותי וכו' וכו'
אני לא צריך להתחבר לעצמי כעת, אני לא צריך אפילו להין מה אני עובר ומרגיש.
כי כל מה שאני מרגיש וחווה עכשיו, ולא רק מה שאני מרגיש, אלא גם מה שאני חושב בזמן כזה, הכל אבל ממש הכל, הם שטויות הם מחשבות ורגשות חולים, נקודה.
אני עצוב לא בגלל ש.... ולא חסר תקוה בגלל ש......... וכו' וכו'
אני עצוב וחסר תקוה, אני עצבני וכדומה רק בגלל שאני משומש.
אני צריך לזכור שהשימוש בתאוה פוצע את נפשי הרבה יותר ממה שהייתי פצוע בתחילת הדרך שלי במחלה
כן שימוש בתאוה מנתק אותי, מעצמי, מבודד אותי, מעניק לי תחושות קשות של אשמה עצבות ובדידות.
ככל שיעבור הזמן מהשימוש האחרון שלי ארגיש ואחשוב אחרת.
כך שלחשוב כעת על עצמי, עתידי, על תחושותי וכדומה, פשוט מיותר.
אקח את עצמי בסבבה, לא אקח את עצמי ברצינות מידי.
אתפלל על כל מחשבה של תסכול ועצבות שפוקדת אותי בדיוק כמו על תאוה.
אבא יקר תעזור לי, תקח את המחשבה, ההרגשה הזו ממני, אני איש חולה, אני יכול למות היום, רק היום תשאיר אותי בחיים.
כתבתי בשבילי.. אבל אני מחבק אותך, מאד....
