קיבלתי את הדברים מהחבר אסירות תודה וחשבתי שכדאי לפרסם אותם כאן למרות שהם לא מייצגים את הפורום באופן שמחייב את כולם.  לא ערכתי



מיום עלותי הנה נדמה הפורום בעיני לגן עדן במונחים של יחסי אנוש, עד עתה לא התחוללה כאן מהומה הגונה, כפי שניתן היה לצפות מחולים שכמותינו. בחמלת ה' על בניו הכאובים האנדרלמוסיה הרגשית נותבה לאפיקים מועילים. רבותי, הפנינה הזו, נוגעת, עובדת, לאט ובטוח הפורום הזה מתרומם ונשאר עומד על תילו. מספר הנשארים גדל ולא בגלל עקיצות או חילופי האשמות...

שלא יובן כאילו אני מטיף בשער, המבוגר האחראי שקורא את הזאטוטים לסדר... חלילה, אני כותב את הנסיון שלי, לא פעם מתחשק לי להיות ציני, לעקוץ, להנחית, במיוחד כשנדמה לי שאני מזהה את המניעים, יודע בשביל מה ההוא מחליט להכנס איתי לויכוח עקר של 'איפכא מסתברא', או להודיע קבל עם ועולם 'שנפגע' מדברי,וכך לא מתנהג מחלים שכמוני...  'יש לי את זה', ואז אני נזכר במטרה למענה באתי להנה, באור שנכנס לחיי כאן. ומרפה, עוצר, מתייעץ. לא פעם מתעלם. לגמרי.

פעמים שאתה מתעלם, למה? כי זה הדבר הנכון. לא רק להחלמה האישית אלא גם זו הציבורית, נחשוב על אורח היושב על הגדר ומתלבט אם להרשם, מדוע שיעשה זאת, ויש לנו אינטרס שיעשה זאת - כי אנו מחלימים הכי טוב באמצעות העברת המסר הלאה - כשחלופי המהלומות המוכרים כל כך מפורומים אחרים צצים לנגד עיניו? כדי לחטוף עצמו גם? אם נראה שאין נכונות לקבל את דברינו נשתוק. כי כשם שמצווה לכתוב דבר המתקבל כך מצווה שלא לכתוב דבר שלא יתקבל.

בימים האחרונים זכינו 'למתקפת' חברים חדשים, שלא רק נרשמים אלא גם כותבים. משתתפים באופן פעיל בשיח, לא מובן מאליו. יש רבים הרוצים את מה שיש כאן. ויש. המון. וכן, יש כאלו שנוחתים לתוך הפורום בקול רעש גדול המושך תשומת לב רבה, לעיתים אף מקוממת, ניתן להאיר, לא חייבים להסכים על הכל, אבל הויכוחים ההתנצחויות והלגלוגים כדאי להם שיעלמו מחיינו. בשביל המכורים שביננו זהו רעל. נפסיק לשתות אותו ולקוות שהזולת ינזק... נשאיר את הלוקסוס המפוקפק הזה למי שחי איתו בשלום..

באופן אישי אני נמלט מכל מריבה, למה? כי היא הורגת אותי, ברגע שאכתוב משהו פוגע, אמות. ברגע שאני חש 'תזוזה בבטן', אני נמנע, לא אכתוב. אתייעץ. אני לא חייב להסכים עם כל דבר שנכתב כאן, לא חייבים להסכים עם כל מה שאני כותב כאן, חילוקי דעות מובנים ולמעשה אף הכרחיים, אנו משתדלים להיות מאוחדים לא אחידים.

יש לנו את 'למען הסדר הטוב' שעושה את עבודתו נאמנה, אני מציע לו לצנזר כל ויכוח ההופך להתנצחות אישית. ללא התראה או הקדמה, שיכתוב אחר כך בפרטי ויסביר, זה לא עוד פורום של נייעס ודברים כיפים ברשת, זו מחלקת טיפול נמרץ. מי שהתנצחויות וויכוחים עושים לו טוב מוזמן לעשותן באופן פרטי בפרטי.

נראה לי שזו יכולה להיות המסורת הראשונה של 'שמור עינך', האחריות הציבורית למען כלל הגולשים מחייבת, התנצחות אישית, בפרטי בלבד...

לא פעם הגבתי מתי שאסור היה לי להגיב וכתכתי דברים שעדיף שלא היו נכתבים.
מה לעשות? בשל מחלתי, לפעמים קשה לי להתאפק.
ושוב, אני חושב שאני בעל הבית על כל דבר שיש לי חלק בו.
אך בעצם, איני בעל הבית אפילו על עצמי.

"למען הסדר הטוב" -
איני יודע מי אתה (וטוב שכך...) אך אתה עושה כאן ממש עבודת קודש.

"אסירותודה" - שוב תודה על דברים מאירים ומעוררים.

חבל יהיה משעמם

"לפי מעשיי אני נקרא".

אוהבים אותך למה"ה

אהבתי.

כאוב,  אל דאגה יהיה אקשן.‏ מחלים.

תודה על הדברים של אסירותודה. כשם שקיבלת שכר על הדרישה כך תקבל שכר על הפרישה.

הא[ע]רת אסירות במקומה באה, נכונה ואף מחכימה אותי באופן אישי.

רק אציין כי בקבוצות "חיות" של מחלימים מתאוה ודומיהם. יש משפט הנאמר שם בתחילת כל מפגש
שאומר כך, אין דו שיח בקבוצה. ומטרת זה המשפט להבהיר את מה שאסירות הבהיר כאן.

רק שבפורום מסוג כזה שבמהותו הופך להיות סוג של דו שיח, באמת יקשה, שלא יקרה מצב שההוא ירגיש מותקף והאחר לא ירגיש לא מובן  והשלישי ירגיש נשלל בדעותיו וכו' וכו' .ומשכך,אך טבעי הוא שהתגובות של האחד והאחר, ישאו נימה של הגנה או ההיפך.

יתרה מכך. כשהתגובות נכתבות ולא נאמרות, ייחסר בהם הבעות הפנים והגוף, ולכך גם תיעדר מהדברים עצמם גם רוח הדברים...

ובמצב כזה. יקרה, שירגיש מי שירגיש, את מה שירגיש, בלי שהכותב הרגיש את מה שההוא הרגיש.. והאחר ירגיש...

לכן הצעתי לעצמי ואולי גם לחברים פה, כדאי אולי יהיה לצאת מנקודת הנחה שאף אחד פה לא רוצה לשלול את דעתי, אףאחד פה לא רוצה לתקוף, לאיים ולפגוע בי ושכמותי, וכשכך תהיה הגישה שלי לנאמר ולמה שעוד ייאמר כאן, גם התגובה הרגשית והנכתבת שלי תהיה בהתאם.

לא למדנו [ ב"תכנית "] כבר שהבעיות הם לא של מה שקורה אלא בי ובמה שקורה איתי?

אני שמח שלמה"ה (שאפו מוישל'ה על הכנוי) פירסם את הדברים. תחושתי היתה שזהו צורך השעה.  הספונסר שלי לימד אותי שכשיש דיאלוג לא נח, כדאי לי לזוז. אני קורא מכאן לכל מי שיש לו דיעה בנושאים הנידונים להמתין. להתנזר מכל החלטה או אפילו דיון באשר לשיח האמור למשך 72 שעות לכל הפחות.  כשהלבבות יתקררו, וחמת המקלדת תשכך יהיה אפשר לקיים דיון ראוי ונכון מבלי להיכוות.

תודה לכל המברכים. הבהרה - לא רציתי לפרסם את הדברים בשמי ועל דעת עצמי הואיל ויתכן ויש הרואים בי חלק מתחושתיהם הלא נעימות. לאלו אכתוב בכנות, אין לי נגיעה אישית, זו לא 'אשמת' אף אחד שאני ממתעלם, זו ההיסטוריה שלי, חוסר היכולת שלי להתנהל נכון בתוך מערכות יחסים.

בהחלמה.

נ.ב.
1. דוקטור, לא הבנתי את כוונתך, אודה לך אם תסביר כאן או בפרטי.
2. כאוב מקסים שכמוך, כתבתי בעבר על כך - תגובה לדברי אחרים בקבוצה.

פשוט מאוד - כשם שהדברים שאתה כותב מחלימים אותנו, כך לפעמים ההימנעות מלכתוב עשויה להחלים אותנו. אני חושב שזה מקרה שכזה.

תודה סדרן
תודה אסירות
תודה כולם
אכן "והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם"
דאל"כ מה לכהן בבית הקברות, ולא תהא כוהנת כפונדקית,
זכור אזכור שאי פעם רציתי להגיב לאי מי בסרקזם מושחז,
יען עלה עשן באפי והיטב חרה לי תגובתו אלי,
אך מכיון שהייתי בהחלמה שתקתי,
אך מכיון שאני חולה , אז כולם צריכים לדעת ששתקתי,
וע"כ הגבתי בהודעה הקצרה ביותר האפשרית קרי : .
אך דא עקא שההתכתבות היתה בשרשור של מישהו אחר
שנפגע קשות מזה שקלעתי לנקודה .
למדתי אז שאם חפץ חיים הנני , בזמן שתיקה אשתוק.
מקווה להפנים
מוטי