תודה שאתה שואל, זה עושה טוב בלב.
אז איך החיים?
בינתיים כמו ברכבת הרים, כולל לעוף מהרכבת לפעמים ולחזור לסיבובים...
שישו ושמחו מכל הכיוונים.
היום סיימתי דיכאון של כמה ימים (מצחיק איך שאני כותב את זה)

מה היה שם:
עצבות על זה שאני לא יכול לעשות דברים לבד (למשל לקום, רק אם מישהו מבקש ממני אני מצליח אבל לא לבד)
הגעתי למסקנה נוראה שלא חונכתי מעולם, כלומר אף פעם לא לימדו אותי לעשות דברים מצד שאני רוצה, להתחבר לדברים, אלא רק בגלל שאומרים לי (נשארתי "מאולף") וכך מצאתי את עצמי עבד למה שהסביבה מכתיבה, כולל יצרים וכל מי שמצליח להכניס לי דברים בראש... זה מה שאני מצליח לחבר בראש כדי להבין למה כשאחרים אומרים לי לקום אין לי בעיה (גם אם זה ממש מוקדם), אבל אני אישית לא מסוגל לקום מעצמי גם אם זה פוגע לי במלא דברים שחשובים לי וגם לא מסוגל ליזום דברים.

מה היה עוד... דיכאון על זה שכנראה אין לי סיכוי בדרך הטבע לבנות משפחה, אחרי פעמיים של כשלון טוטאלי והעובדה שהדימוי העצמי הנמוך היה הגורם ועדיין משתולל חופשי... די מדכא הייתי אומר.
(אם נוסיף לזה שאני עובד במקום עבודה ששמים שם "גלגלצ" ורוב השירים שם הם שירי אהבה... 8 שעות התקפה על הבטן הרכה... כמה אפשר כבר לסבול?

חוץ מזה ברוך ה' הכל טוב, התפללתי היום גם מחוסר אונים וברוך ה' הדכאון ירד ממני בינתיים.
ראיתי היום בחוש ובאופן קיצוני מה ההבדל החשיבתי בין מצב של דימוי עצמי נמוך (לחץ ופחד מכל אחד, מרגיש "נודניק"/"מפריע"/"עדיף למות" וכד') ובין המצב הנורמלי שאני מרגיש שיש לי מקום בעולם (או משהו בסגנון...)

בקיצור כמו שאתה קורא, שישו ושימחו.
אני לא מדבר על תאוות כי זה רק קצה הקרחון של כל הבלאגן, חוץ מההתמודדות  מול תוספת רצינית של עצבות שזה מכניס אני לא מתייחס לזה כבעיה (לפחות משתדל), יש לי צרות הרבה יותר גדולות.

זהו בינתיים, עדכון מהשטח כמו שאומרים...
תודה על ההודעה, זה ממש מחמם את הלב!
אני מתלבט אם לפרסם את מה שכתבתי, מצד שני אין לי כוח לשבת עוד פעם בשעות הקטנות של הלילה ולקרוא בפורום, אין לי את הזמן וגם לא את הכוח, העבודה שואבת את כל מה שיש לי.

יניב