שתי אזהרות מראש:
1. מי שרגיש להרהורי כפירה שידלג על הפוסט הזה.
2. פוסט זה נכתב במסגרת העיונים האינטלקטואליים שמעשירים את הפורום בימים אלה ועל כן מוגבלותו ברורה מאליה.
זה קורה לי הרבה פעמים.
אני מאמין במשהו, למשל: שהרכב שלי יעבור טסט בלא תקלה, למרות שהיכן שהוא בירכתי המוח אני יודע שזו אמונה לא הגיונית. אני יודע שאני 'מטייח' את עצמי, מעדיף לחשוב שאני יכול להיות 'גם וגם' - גם לקנות רכב ישן וגם שלא יהיו בו תקלות. גם ללמוד עד הדקה התשעים ושתיים בישיבה, וגם לא לקבל פרצוף חמוץ מאשתי על כך שהפקרתי אותה עם הילדים...למרות שלפגם האופי הזה - חוסר כנות עצמית, יש כל כך הרבה דוגמאות בחיים שלי אני רוצה להתמקד באחת ההופעות הבעייתיות יותר שלו.
מדובר ביחס בין התורה והמצוות לעבודת ה'
אמרו לי שאם אני אלמד תורה באופן המאוד מסויים שאמורים ללמוד בישיבה או בכולל, עם ה'ניגון' המאוד מסויים שאמורים לנגן את הלימוד בישיבה, ועם כמות הזמן הנדרשת - אהיה קרוב לה'.
האמת שלא רק אמרו לי, הוכיחו לי את זה מחז"ל, מראשונים ואחרונים, הביאו דוגמאות מספרות המוסר ומסיפורי גדולי ישראל, במחשבה באגדה ובהלכה, עד שהרגשתי שברור, אין לי כל ספק, הדברים נכונים.
לרגע לא שאלתי את עצמי, האמנם? זאת אומרת, לא 'האם הדברים נכונים בשביל מי שאמר אותם'. האם הם נכונים בשבילי?
ובגלל שלא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, לא שמתי לב לתהליך הפנימי שעברתי: התחלתי להרגיש ניכור.
משהו בכל הדברים האלה, ש'ההם' אמרו הפך להיות 'מן השפה ולחוץ'. עוד לפני המרירות היאוש והתסכול שזה לא פתר לי את ההתמכרות.
עוד בלי קשר. העובדה שלא בחנתי האם אני מתאים לדרך ההיא, שלא בדקתי אולי אני צריך להגיע אל היעד על ידי נתיב ימני יותר או שמאלי יותר, חסידי יותר או ליטאי יותר, בתפילה או בתורה, גרמה לי לתחושה של אוטומט. אני עושה את מה שצריך. את מה שמצפים, ואני לא שואל את עצמי לאן זה מביא אותי.
הקונפליקטים 'הקלאסיים' שכל לומד תורה מכיר אותם מעצמו, הפכו להיות חסרי סיכוי: שהרי ברגע שהקונפליקט הוא בין 'האני' שרוצה לשמוע חדשות ולעשות את מה שבאמת 'מעניין' לבין ה'צריך' ללמוד - הכף כבר הוכרעה. כאשר אני הבעיה, כמו שאנו אומרים בצעד אחד, איני יכול לנצח את עצמי.
עם תשומת לב זו, לפער בין דרך ההתפתחות הפרטית שלי בעבודת ה', בתורה ובמצוות לבין ההדרכה הציבורית - אני ניגש לבחון את שאלת 'החטא'.
אסור לאונן.
כך כתוב בתורה (מעשה ער ואונן וכו' וכו'), כך נפסק להלכה (מחלוקת בשאלת החומרה כידוע) וכך תואר ארוכות בספרים הקדושים.
עובדה זו היא עובדה נתונה, אלא שכפי שרבו גדולי ישראל שהתייחסו אליה, כך רבו ההסברים בהם עובדה זו מתמקמת.
(האם הבעיה היא השחתת הנפש? השחתת השפע? וכו'), וככל שרבו ההסברים כן רבו גם הפתרונות - יש שאמרו: לצום (ספה"ק) יש שאמרו: ללמוד תורה (ספה"ק וגדולי הדורות האחרונים) יש שאמרו לטבול במקווה (ספה"ק). יש שאמרו: לשמוח ולשמור על אופטימיות (ר' נחמן מברסלב) . יש שאמרו: לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם (ר' צדוק מלובלין).
כאשר אנו מתבוננים על ריבוי ההסברים וריבוי דרכי התשובה, אנו לעתים רבות מוותרים על השאלה הבסיסית ביותר: מהי הבעיה? מהו חטא?
אנו מתרכזים ב'תשובה' במובן המעשי, מה צריך לעשות כדי לתקן את 'הפגם הנורא', אבל לא חושבים על השאלה היכן בעצם 'נמצא' הפגם הזה?
אתן שתי דוגמאות מרחיקות לכת:
גם בחב"ד וגם בברסלב אין הפרדה בין פגמי אופי לבין חטאים. חטא הוא חיסרון. פגם אופי נגזר מה'נפש הבהמית' (תניא) או ששורשו ב'עצבות' (ברסלב). תיקון הברית, מתקשר, אם כך, לתיקון האישיות.
בשתי תורות חסידיות אלה, הדיבור על פגם הברית ילווה בהתייחסות מקיפה הרבה יותר לנפש האדם, מטרתה, תיקונה ודרכי העלאתה.
שתיהן לא ידברו על 'לימוד תורה' כתרופת קסמים. הם יסבירו כיצד לומדים תורה באופן שיעבוד, ויבהירו שלא כל לימוד תורה עובד, תלוי אם עושים אותו ב'דרך הנכונה', תוך תיקון כולל ומקיף.
ואגב, ה"ה לגבי תודעת החטא של בעלי המוסר.
חשוב לי להבהיר זאת על מנת שנשים לב שלעתים הפערים בין 'חוטא' ו'חולה' הם פרי הכרעתנו להגדיר את 'החוטא', שהרי היו רבים מגדולי ישראל שטענו שמטרת התורה והמצוות, בין השאר, היא לרפא את 'חוליי הנפש' (8 פרקים לרמב"ם, הרמב"ן במצוות שילוח הקן וכו').
12 הצעדים אינם רק 'צעדים מעשיים', הם קודם כל דיאגנוסטיקה (אבחנה) המחלקת בין ה'בעיה' לבין 'הפיתרון'. או במילים פשוטות - הם אבחנה הקובעת שהריק הרוחני, הבדידות, והריכוז העצמי הגבוה הם הבעיה והמין הוא רק הפיתרון, וליתר דיוק אחד מכל מכלול הפתרונות האפשריים (שהיו יכולים להיות סיגריות, אלכוהול, ספינינג, אוכל וכו')
לדעתי, זהו שורש הבלבול בדיונים בשאלה האם 'כולם מכורים' או לא: יש מגדולי ישראל (ולהבדיל אא"א בין הפסיכולוגים) ש'הלכו' יותר אם האבחנה של 'הצעדים' בין ה'בעיה' ל'פיתרון' וטענו שלכל אדם יש פיצולים כאלה. ההשלכה המתבקשת מהנחתם, כמובן, היא שכביכול 'כולם מכורים' - אופי הבעיה וסגנונה דומה, ועל כן גם דרכי הפיתרון לעתים דומים בפן זה או אחר.
אמנם, חשוב להבין שיש הרבה מגדולי ישראל שלא קיבלו את הנחות המוצא של הצעדים ביחס למיניות, ולא חיברו בין המיניות לשאר ההתמכרויות.
במובן זה, הם העמידו את המיניות ואת פגם הברית כעומדים כשלעצמם באופן שברור שאין כל קשר בינם לבין, למשל: התמכרות לתלות רגשית או לספורט אקטרים. על כן, גם תיאור התשובה שלהם שונה.
מה כל זה אומר?
אתייחס רק לדעתי האישית: כאשר אני מבין שיש הרבה דרכים רוחניות-דתיות לתיאור פגם הברית, וכאשר אחת מהם מספרת את הסיפור שלי באופן שקרוב יותר לעבודת הצעדים, אעדיף 'ללכת' אתה מבחינה דתית, למרות שלא בהכרח גדלתי על ברכיה. זאת מכיוון שהניכור שלי מהקב"ה וחוסר הכנות שלי כלפיו חשובה לי הרבה יותר מכל דבר. הפיצול בין 'האלוקים' של התוכנית, לאלוקים של הערכים של האישיות הבנויה שלי בסוגיות יסוד כמו - השגחה פרטית, ביטחון והשתדלות, אמון באדם, כוח רצון, היחס לחכמות חיצוניות, תפקידה ופעולתה של התפילה, אינו דבר שאני יכול להשאיר 'מחוץ' למשחק, 'עד יעבור זעם'.
על כן, אני לא מקבל את הקביעה שבמקום שמסתיימת התוכנית מתחילה היהדות, ועל כן, אני לא מקבל את הקביעה שחוטא וחולה היא שאלת היסוד המבחינה בין 'התוכנית' לבין 'היהדות'.
בעיני שאלת היסוד היא: האם המין הוא הבעיה או שהוא הסימפטום של הבעיה.
התוכנית מתייחסת למין שלנו, המכורים, כסימפטום.
חלק מגדולי ישראל מתייחסים לכל הבעיות המיניות של כלל בני האדם, כסימפטום, ועל כן אין הפתעה שבמסגרת הגותם נמצא קירבה גדולה יותר לתוכנית. חלק מגדולי ישראל מתייחסים לכל הבעיות של המיניות כעומדים כשלעצמם, ועל כן הדרכותיהם לאנשים הנורמליים יהיו בדרך כלל יותר רחוקות מהתוכנית.
מהי האמת? השאלה הזו הייתה גדולי מדי בשביל מייסדי התוכנית, כך שברור שהיא גדולה מדי בשבילי.(אם כי, מי שמסתקרן יכול לשלוח לי הודעה באישי...)
מקווה שהצלחתם לצלוח את מחשבותי בעניין.
נתן במתנה