טוב.
אני מאוד מקווה שהדברים הבאים לא יחלישו/יעצבנו/יחרפנו מי מהחברים. התנצלותי מראש
חשוב לי להדגיש שכל מה שאני מעלה, אני מעלה כיוון ששם אני מונח בנקודת הזמן הזאת - אלו המחשבות שטורדות את מנוחתי, שגורמות לי עצב עמוק, שאני מרגיש שהן קיומיות ממש עבורי. אין לי שום כוונה לפתוח דיון שקשור לסוגיות עקרוניות/אינטלקטואליות/ וכו' שהיו פה, אלא אך ורק להעלות את מחשבותיי בקשר לעצמי ולבקש, להתחנן, לשמוע את דעתכם. אני אחרי לפחות שנתיים של כמיהה להתחיל בדרך הצעדים, וכרגע אני מרגיש שהדלת הזאת נסגרת בפני. ואולי היא צריכה להיסגר כדי שאבין שעלי לחזור לדלתות האחרות שאולי לא ניסיתי מספיק חזק לפותחן.
חלק מהדברים העליתי בתגובות לפוסטים אחרים, אך משום מה נראה לי נכון עבורי להעלות פוסט חדש ולשאול לדעת החברים.
אני נמצא כרגע במחשבה שתראה הזויה לחלק מכם - שכרגע, בשבילי, אולי ללכת בדרך הצעדים הוא הפתרון הקל יותר (צחוק בקהל...). או במילים אחרות - להגדיר את עצמי מכור זו בריחה (הקהל מתפוצץ...). אולי אני רוצה להשתמש (במובן של שימוש, כן כן) - בתוכנית (זה כבר לא מצחיק).
ולמה?
כי יש לי ספקות האם אני מכור (די!!!! חפרת! לך תעשה סיבוב כשתבין ותהיה מוכן תחזור!!).
מה אני יכול לעשות.
מאיפה הספקות נובעים?
הנקודה הראשונה הפחות משמעותית היא חווית היעלמות התאווה שאני חווה כבר למעלה מחודש, מהיום הראשון שבו  דיברתי באופן אישי עם אחד החברים (לאחר כמה שבועות של הסתובבות בפורום ושמיעת קבוצות). אני מבין שזאת תופעה מוכרת שקורת לפעמים בשלבים הראשונים של ההחלמה, (אך כמובן מקשה עליה בשל הקושי לקבל את חוסר האונים).
הנקודה השנייה והעיקרית היא מה שאני מרגיש כשאני קורא ושומע מהחברים את חוסר האונים כיום, ואת תיאור השימוש וחוסר האונים דאז.
התחושה העיקרית שאני מרגיש היא - אני לא הייתי שם. אני לא הייתי חסר אונים. ולא, זה לא קשור לצורת השימוש, שאני לא הגעתי לשם ואני לא עשיתי את זה ואת זה...
זה נובע מתחושה שאני לא ניסיתי באמת. אני חושב שאולי סתם הייתי עצלן. אני אוננתי סתם כי בא לי, כי כנראה זה לא היה מספיק חשוב לי להפסיק. לא מספיק כאב לי. אם הייתי מתאמץ קצת יותר הייתי אולי מצליח. מה אני אעשה אני באמת בספק אם אי פעם באמת ניסיתי להפסיק.
היום נראה לי שאף פעם לא באמת ניסיתי להפסיק. אין לי את החוויות האלו של להרים ידיים לשמיים ולהרגיש איך אתה עושה משהו נגד רצונך. שמשהו שולט בך.
אני מרגיש שבעיקר אוננתי סתם כי בא לי כי זה כיף כי זה שחרור. כי לא הייתי ירא שמיים מספיק. אף פעם לא ניסיתי להגדיר זמן בלי שימוש/ להשתמש בעצה או הדרכה תורנית כלשהי/ ללכת לטיפול מוגדר לבעייה הזאת. לא היו לי בכלל תקופות נקיות, מעולם לא החזקתי בכוח, כדי להתפרק שנייה אחרי ולהבין שזה גדול ממני. ואני אומר וואלה, אולי ה' שלח אותי לפה כדי שאבין שעלי פעם ראשונה לנסות בכוח, ואולי זה יעזור - ואם לא אז לפחות אבין שמקומי בצעדים...
קצת נחשפתי לפורום וחברים שעוסקים בנושא - והופ, אני נקי. אז אולי פשוט הייתי צריך למצוא דרך שבא כל יום אזכיר לעצמי שאני לא רוצה לאונן - וזה היה עוזר. כן כן אני מרגיש עכשיו שאפילו את הצעד הכי פשוט הזה לא עשיתי אף פעם. אני מרגיש לא הוגן לכלול את עצמי בחברת אנשים שהתאמצו כ"כ, נשברו כ"כ, והתחננו כ"כ, ואז הבינו שהם חסרי אונים. אז אולי אצלי כן הבעיה מתחילה בריחוק מה', ביובש רוחני, בוויתור עצמי - שגורם לי לא ללמוד לא להתפלל, וגם, אפעס, קצת לאונן. הרי כולם נסכים שיש גם כאלה בעולם?...
אז מה זה להשתמש בתוכנית?
יש לי תסכולים רבים מאורחות חיי, מהעולם הדתי שלי, מהמידות שלי מההחלטות שלי. שמעתי על דרך הצעדים לפני כבר לא מעט שנים. אולי נוח לי לחבר בינה לבין האוננות כדי להגדיר עצמי מתאים לה - ובכך לקבל את הרווח העצום של שינוי והתקדמות בכל אורחות החיים? אך אולי ה' רוצה להגיד לי - אתה צריך לחזור לדרך הרגילה - תפסיק לבלבל את המוח, ותתחיל לעשות מה שלא עשית באמת אף פעם - לנסות לדבוק בלימוד תורה, קיום מצוות, התאמצות והתגברות, תעשה איזה תוכנית שתמציא שתעזור לעצמך, ואז בכלל תבדוק אם אתה באמת חסר אונים מול התאווה...
האפשרות הזאת ממלאת אותי עצב  - כיוון שהמשמעות היא לוותר על העולם של הצעדים, על הרעננות הרוחנית, על הדיבוק חברים המדהים שיש פה, על העזרה ההדדית, על ביטחון של לצעוד בדרך שרבים כ"כ ניסו ועזרה להם, שנבנתה מניסיון של כ"כ רבים...
אך גם דרך התורה הרגילה עזרה לכמה במשך הדורות לא? ואולי אני עוד לא רשאי להדיר עצמי ממנה... למרות שמדובר בדרך בודדה יותר, אפורה יותר, קשה יותר (עבורי)... אני מרגיש שלא באמת ניסיתי אותה.
הכותב בדמע (אני לא באמת בוכה, אף פעם לא בכיתי בגלל השימוש)
זיו

תודה זיו,

סליחה על השאלה. תראה, קראתי את כל מה שאתה אומר ואני חושב שאני די מבין אותך, אבל לא מצאתי כאן שום סיבה אמיתית למה לא. טוב, הזכרת בסוף משהו מעורפל לגבי זה שאתה צריך לעבוד בדרך אחרת רגילה, אבל לא הבנתי את הבעיתייות. האם אתה גונב ממישהו כאשר אתה מגיע לקבוצות? האם אתה משקר על מישהו כאשר אתה עושה צעדים?

יש כאן חברים שלא אוננו בימי חייהם, אבל הם צועדים כמו כולם. האם הם עשו משהו רע בכך?

הרי אלוקים קרא לנו לא בגלל שהיינו במקום כזה או אחר אלא כי הוא החליט שהגיע הזמן. אז אם אתה יכול כעת להתחבר לדברים, להיות נקי ולהרגיש טוב - אני לא מבין מה הסיבה להפסיק.

ושוב סליחה על חוסר ההבנה, זאת כנראה בעיה שלי.

סוד, אני דווקא מבין את השאלה של זיו. האם אפשר להיכנס לתכנית בלי לחוש חוסר אונים? נדמה לי שזו עיקר השאלה שלו. הוא לא מרגיש שהגיע לתחתית.
אמנם אני מכיר רב שאומר שכל יהודי צריך לעשות את 12 הצעדים, ושכל אדם צריך למצוא בעצמו את הנקודה שבה חסר אונים ולהתחיל ממנה. אבל גם הוא מודה שזה הרבה יותר קל למי שמכור.
למעשה השאלה שלך סוד ממש מדליקה אצלי נורת אזהרה גדולה: אולי לא הבנתי משהו חשוב לגבי התכנית?

דוקטור, השאלה היא מה זה חוסר אונים?

הוא לא אומר שהוא לא מרגיש חוסר אונים, אלא שלא היה לו את החוסר אונים של חברים אחרים. אסביר: חברים מספרים שהחוסר אונים אצלהם התבטא בכך שהם ניסו ולא הצליחו, אז נראה לנו ברור שזה הפירוש חוסר אונים, אבל זאת רק פרשנות. מה לגבי אדם שחוסר האונים שלו הוא בכך שמעולם לא ניסה להפסיק? לדעתי הוא חסר אונים הרבה יותר מאלו שניסו ולא הצליחו.

אין עלייך סוד
אהבתי את הגדרת חסר האונים שלך
אתה תמיד מוצא זוית -גם בקו ישר

היי לך חבר יקר,

הדברים שלך נגעו בי, וריגשו אותי. זה בהחלט לא בא ממקום של התרסה. ולכן זה לא מעורר אנטי כלל וכלל.
שאלת שאלה טובה. גם אני מאוד התקשיתי, מכיוון טיפה שונה.

כשבאתי לתכנית לראשונה, היה ברור לי שאני לא מכור לתאווה. גם לפי המבחן של 20 השאלות, וגם לפי נקיות של כ100 יום שכבר הייתה לי רק מקריאת מייל החיזוק היומי.
אבל בכל אופן נמשכתי לכאן, וחתמתי קבע. אתה יודע למה? כי בחיים שלי לא ראיתי כזה ריכוז של כבוד שמיים. כזה קידוש ה', כזו עבודת הבורא.
נמצאים כאן אנשים שלפי הספר הם אוסף של קרקעיות... והנה, מדברים על מושגים של צדיקי עולם. "רצונו ייעשה" "כניעה" "ענווה" "פעולות הפוכות" "חסד אלוקים בלתי מובן מאליו"... התאהבתי בשפה, ובדרך שהיא כל כך מזוהה עם "אבא" שבשמיים. בשבילי זו הייתה יהדות צרופה. ועדיין. אני זוכר כמו היום איך קפץ לי משהו בלב כשחבר חתם את הפוסט שלו, "אוהב אותך אבא'לה"... זה היה כל כך קרוב לה', כ"כ אישי ואינטימי. רציתי להיות חלק מהחבורה הקדושה הזו. ביקשתי ספונסר, וקיבלתי. התחלתי לצעוד.

צעד 1, היה לי קשה. לא התחברתי. לא הרגשתי חוסר אונים מול התאווה. על מה אני יודה? אמנם בפגמי האופי שלי הודיתי, אך בפני מה אני חסר אונים?
ניסיתי לברר אצל ותיקים על מה הרב טווערסקי עושה צעד ראשון, (תראה איזה גאווה מצידי), אחד הוותיקים אמר לי אז, לך תשאל אותו.
קיבצתי אז כמה סגנונות לצעד 1 משלי. הודיתי בחוסר אונים מול הגאווה, מול האגו, מול זה שאין לי כח להתפלל, ובכלל אני חסר אונים מול עצמי, לא מצליח לנהל את חיי.
אחרי 200 ימים של נקיות בתוכנית, הגיעו לי 2 גלי תאווה, התקפות שכמעט מחקו לי את הרזומה, אלו היו מעידות, הספונסר שלי פסק לקולא. (אולי זה נקרא לחומרא?)
היום אני יודע שאני מכור לתאווה. אני יודע שהתאווה היא עבורי סם. ואין לי כל בעיה להתחבר לזה שאני חסר אונים בפניה. חסד ה' בלתי מובן מאליו... 

לכל אחד יש את הדרך שלו, מאחל לך שתמצא את דרכך המיוחדת רק לך.
אם מבחינתך התוכנית היא דרך פסיכולוגית מגויים שיכורים, שהיא יעילה כתרופה למכורים, אז אני מבין את שאלתך, אולי לנסות קודם את דרך התורה הקדושה שלנו.
אבל, אם הרגשת שהדרך שלנו כאן היא ההתגלמות של רצון ה' בעולם, כמו שאני חוויתי, ושזו בדיוק דרך התורה שלנו, ענווה, חסד, ביטול היש, חשבון נפש, הכרת הטוב, תפילה, אמונה ובטחון, בין אדם לחבירו, ושאר מידות טובות... אז כדברי סוד, אין לך מה להפסיד מלהיות כאן. (זה שהגויים ספרו עד 12, אז אני יספור 26...)

ובעניין החיבור לצעד 1, מנסיון הגיע אלי אחרי 200 ימי נקיות. רוצה לבדוק איך זה אצלך אחרי 200 ימים? האם אתה חושב שתחזיק 200 ימים בלי החברים כאן?

אוהבים אותך מה שלא תעשה, ושה' יאיר את דרכך, בכל אופן הרי במילא רצונו ייעשה
יום מוצלח ונעים
אוהב
הושיעה

הושיעה תגובה מקסימה, אמרתי היום לחבר שמה שהכי שימח אותי בידיעה שאני מכור, הידיעה שבעקבות זה תהיה לי המקפצה המיוחדת בעבודת ה' שיש לאלו העובדים עם התכנית.

תודה לכולם.
חזקתם אותי.