שמעתי שבקבוצות AA יש אימרה כזאת: מהי הדרך להחלמה? לנסוע לגהינום ולעשות סיבוב פרסה.
אוקיי, אז עד כאן הכל מובן וידוע, אבל כמה צריך לנסוע על הדרך לגהינום? נראה שזאת אחת הנקודות שמבלבלות מאוד את כולנו, ובפרט אלו שהקרקעית שלהם היתה באמת קומת קרקע, כך שהם לא המשיכו לחפור עוד ועוד קומות מתחת לאדמה. מה שקורה זה שהחברים שלא נפלו עמוק סובלים מבלבול סביב הנושא של הצעד הראשון (ההודאה בחוסר אונים), ולמרות שההכחשה היא לא בלעדית להם כמובן, אבל נראה שקשה להם הרבה יותר. זאת אולי דרך להסביר גם למה ישנם חברים שבאים ונעלמים כי הם מרגישים שהם לא סבלו כמו הנופלים "הכבדים", ואולי הם לא יכולים להחלים בלי לסבול מספיק.
לאחרונה שוחחתי עם הספונסר שלי על חבר שמכור "קל", כיצד הוא יכול לחוות את חוסר האונים אם הוא לא היה בגהינום זמן ארוך כל כך וכן הלאה. הספונסר האיר את עיניי בכך שלא אנחנו הגענו להחלמה אלא אלוקים הביא אותנו לכאן. הרי סבלתי נורא שנים ארוכות לפני שהגעתי, ומאידך יכולתי להמשיך ולסבול עוד שנים בלי לדעת שיש בכלל פיתרון. אז מה קרה לפני 497 ימים, האם נהייתי חכם יותר בן לילה? לא ולא, אלוקים החליט שהגיע זמן יציאת מצרים הפרטית שלי. אז אם אלוקים עשה את זה עבורי בנקודה הזאת, הוא יכול לעשות את זה לכל חבר בנקודה אחרת. יש כאלו שהגיעו רחוק ממני בסבל ובכאב, ויש כאלו שזכו ואלוקים קורא להם כשהם רק בתחילת הדרך.
אז אם לחזור לאימרה של הדרך להחלמה, אין שום כללים כמה צריך לנסוע על הדרך לגהינום ואיפה בדיוק נמצאות הנקודות על הכביש המהיר שבהן מותר לעשות סיבוב פרסה. יש כאלו שנסעו על הדרך שנים ארוכות ופשוט לא ידעו שהם בדרך לגהינום, יש שידעו שהם בדרך לשם אבל לא ידעו שאפשר לעשות סיבוב פרשה, ויש כאלו שידעו אבל לא הצליחו לבצע את הסיבוב. לעומתם יש כאלו שמיד אחרי שעלו על הכביש המהיר ראו שלט ענק של מע"צ ועליו נכתב שהיעד של הכביש הוא הגהינום, ומיד אחר כך ראו גם את האפשרות לעשות סיבוב ולשנות כיוון אל ההחלמה. השאלה שנותרה היא האם הם ינצלו את ההזדמנות, או שמא יטענו שהם לא נסעו מספיק על הכביש והם רוצים להיראות כמו המכוניות החבוטות הנוסעות בנתיב השני שכבר נמחצו בדרכם אל הגיהנום?