אחד מפגמי האופי שיותר מאפיינים אותי זה האדישות. אני לא יודע מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. כלומר, האם קודם הייתי משומש, ובשביל לא למות מרוב יסורי מצפון נהייתי אדיש. או שבשביל לברוח מפגם האופי של האדישות נהייתי מכור. אבל אני אדם אדיש. אני זוכר המון מקרים שעברו לידי בחיים שפשוט לא עברו אצלי את הסף של האדישות. תוך כדי שאני כותב אני נזכר במקרה שחויתי לפני הרבה שנים. הייתי עדיין ילד וחזיתי בתאונה איומה עם הרוגים וכו', רק שבועיים אחרי התאונה ראיתי לנכון לספר לאימי על המחזה. היא נחרדה מהעניין וצעקה עלי למה אני לא משתף אותה בכאלה דברים, ושזה יכול לעשות לי נזק בלתי הפיך. ואני בתמימותי עניתי לה, שזה פשוט לא הזיז לי. היא לא האמינה לי, אבל זאת היתה האמת.
עוד פעם אחת זכורה לי שאימי הצביעה על העניין הזה, זה אחרי הפטירה של סבתי ע"ה שהייתי קשור אליה מאוד, ופשוט לא התייחסתי לפטירה כלל, הגעתי ללויה אמרתי שלום, והלכתי. לא בכיתי, לא נראיתי עצוב, כלום. סתמי כזה, כאילו אנחנו מלוים אותה לשויץ. היא הסבירה לאשתי שזה כנראה כי אני לא מעכל את העניין. אבל אני עיכלתי ועיכלתי, ואף נעצבתי לליבי, אבל אדיש אני.

בתוכנית למדתי לומר את תפילת השלווה. א-לי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.
אני לתומי חשבתי שאם יש לי משהו, טינה, כעס, התקף, וכו'. וזה לא גורר אותי להתקף עצבים, זה אומר שעכשיו אני במצב מפוכח ושליו. אבל לא הבנתי אם כן למה הרבה פעמים השלווה הזאת לא תורמת לי כלום, לפעמים להיפך. ולא שאלוקים חתם איתי חוזה על השלווה, אבל גם במקרים שעל פניו זה היה נראה כאילו אני במצב של שלווה, עדיין זה לא הועיל לי.

לאחרונה שמתי לב שיכול להיות אצלי מצב, שחיצונית אני שליו בצורה קיצונית, אף שבתוכי פנימה אני הר געש שעומד לפני פיצוץ. הקונפליקט הזה התמיהה אותי מאוד. אם אני שליו אז למה ההר געש שבפנים, ואם ההר געש, אז למה חיצונית אני שליו?
בימים האחרונים נפל לי האסימון. ברגע שאני מנהל לעצמי את ההחלמה, אני גם מנהל לעצמי את השלווה. אבל כאן אני מגיע לבלבול קטן, אני מתבלבל בין שלווה שהיא תופעה של החלמה, לבין אדישות שהיא אחת מתופעות הלואי של המחלה.
כן, הרבה פעמים אני בטוח שאני מלא בשלוה, אבל בעצם אני מלא באדישות. אני מעדיף לוותר על השיתוף, על הכניעה, ועל הפעולות, ואני משקר את עצמי בזה שאני לא צריך עזרה כי הרי אני מלא בשלווה.

אז-
א-לי תן בי את השלווה לקבל את האדישות שלי,
את האומץ לבקש ממך שלווה,
ואת התבונה להבחין בין השניים.
רצונך השם...

תודה חבר יקר,

החוויה שלי שונה משלך ובכל זאת אני יכול להתחבר להרבה דברים. אמנם אצלי אין אדישות בכלל וכאשר הר הגעש מתפרץ הוא אכן מתפרץ, אבל זה עדיין יכול לבלבל ולפעמים אני חושב שבכלל יש זיקוקי דינור. מה שאני מנסה לומר זה שיש הרבה פעמים שתי תחושות דומות אך הפוכות וכמו שהשלווה והאדישות הם בעצם הפכים, גם העשיה מתוך אכפתיות או מתוך רצון לשלוט יכולות להיות דומות אך הפוכות וכן הלאה וכן הלאה.

פגמי האופי שלי אולי שונים משלך, אך הם הרסניים לא פחות.

תודה חסר אונים،

אצלי זה היה די דומה למה שאתה מתאר.
תמיד הייתי שקט מבחוץ, אבל מבפנים הכל השתולל עד שהייתי חייב לברוח כי לא יכולתי להכיל את זה.

זכור לי מקרה שהייתה שריפה אצל הורי כשעוד הייתי רווק.
התקשרתי למכבי אש והם פשוט לא האמינו לי שאני דובר אמת، כנראה מרב אדישות.
רק אחרי הפעם השנייה או השלישית שהתקשרתי הן הועילו בטובם להגיע ורק לפזר את העשן אחרי שהשכנים הם אלו שכיבו את השריפה.

בהרצאה על חינוך ילדים שמעתי שישנם שני סוגי ילדים: ילדי שום וילדי בצל.
ילד שום מריח למרחוק גם מבלי שיתקרבו אליו.
ילד בצל לא מריח، אבל אם מקלפים אותו הוא לא רק מריח، אלא גם גורם לבכי.

אני ילד בצל.
שקט מבחוץ، אבל גועש ומלא טינות וכעסים על כל העולם מפנים.
כל חיי חשבתי שאני שלוו.
היום בהחלמה אני מתחיל לקבל שלווה אמיתית מבפנים כמבחוץ.

בהחלמה

תודה, אני 'לבה' רותחת. כשהנחשול שוצף אבוי למי שיעמוד בדרכי. אלוקים ירחם עליו.. אוסיף רק שראיתי כאלו 'שהמערכת' מפילה להם את 'השאלטר', כדי שלא ינזקו כהוגן, דברים פתאומיים, בשורות פתאומיות, טובות כרעות משפיעות על הנפש השפעה מכרעת.

כמו שקצר בשקע אחד, במכשיר חשמלי אחד, מפיל את הפקק הראשי..

קחו דוגמא, כשנספר לבן אדם על מישהו קרוב אליו שנפגע, אינסטינקטיבית הוא יאמר - לא נכון! לא יכול להיות! למה? אין לו יכולת להכיל את זה. אני מאמין שכחלק מהשינוי האישיותי גם כאן יתרחש שינוי.. המערכת לא תצטרך להפיל לך יותר שום שאלטר..

בהחלמה. 

שבוע טוב חסר אונים יקירנו,
אני מזהה בין השורות הבדל בין אדישות לשלווה,
והוא פשוט, שבשלווה טוב לך,
באדישות לא טוב לך, ואתה בבריחה או בייאוש.
סלח לי שאני מדבר ב"אתה", אבל אני חושב שיש בזה משהו,
ואתה תוכל לומר אם זה נכון או לא.

בקשר לתפילת השלווה,
חבר התפלל בקבוצה: תן בי להנות מהשלווה,
כי לפעמים השלווה משעממת, ובמתיאוריה הזאת אולי מסתירה משהו.
(למעשה זה לא נכון שהיא משעממת, כי אם משעמם אז אין שלווה. ושלווה אין פירושה שאין מה לעשות,
אלא שגם אם יש מלא מטלות, לדעת להתמודד איתן נכון.)

בהחלמה