בעזרת חונן כל.
אני לא רוצה להגדיר מה קורה אצלך-אני אגיד מה אצלי-ואולי זה יעזור.
חלק מהעניין של לחטוא זה תחושות שליליות כלפי עצמי.
התחושות כל כך שליליות וכל כך חוזרות על עצמן, שבתוספת עם כל העולם הביקורתי שבחוץ שמודד אותך לפי ביצועים חיצוניים(בקדושה או בחול)-הגעתי למחשבה שאני לא שווה. כל כך לא שווה שאין לי רשות להתקיים,וכל הזמן חיפשתי רשות(שמעתי נראה לי את נתן במתנה מדבר על זה ומאוד הזדהתי).
עכשיו זה גרם לי להגדיר את עצמי, להעריך את הערך האישי שלי ולדמות את העצמי שלי כ"אפס"..יותר גרוע מאפס אפילו.
אם אני לא מבצע טוב- אני לא אדם טוב.
בעצם ניטרלתי את הטוב שלי הפנימי והטבעי לצורך דימוי את הקול הפנימי שלי, הווליום מהמחשב (ליד השעון בצד למטה) ולא משנה כמה אתעסק ברמקולים- הביטויים החיצוניים של הביטול העצמי המוגזם שלי- זה לא יוציא ולא ישתנה.
ביררתי קצת וגיליתי שמלאאא, כמעט אין סוף בעיות וקשיים נפשים נגרמים מדימוי עצמי שלילי ונמוך. חרדות מכל דבר שתרצה, גמגום, אובססיות, אימפוסיביות, הפרעות אישיות.. בעצם הרבה ביטויים של "איבוד הבסיס הפשוט".
מה הוא הבסיס הפשוט עליו כל אנוש חייב להישען? הטבע שלו. מה הוא הטבע של האדם? ההבנה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור כלל וכלל של - "אני טוב-כי אני טוב". בלי סיבה, בלי תירוצים, בלי קושיות של מבוגרים.
ממש כמו ילד קטן לפני שהספיקו ללמד אותו מה היא ביקורת ועצבות וייאוש ואכזבה- אושר פורץ מהלך על ארבע או על שתיים. הוא נופל וקם. בוכה ומתמודד. וקם ונופל וקם ושמח. כי הבסיס שלו שלם עדיין ולא נפגע. הוא מרגיש טוב ואהוב ושמח ומוכל ומקובל.
כשהתחלתי לקבל את עצמי, להבין שאני טוב לא לפי המעשים שלי אלא "משום שאני טוב ומלא אור אני אעשה מעשים ואגדיל אור בעולם סביבי"- הרבה קשיים נפשיים נפלו לי מסביב. התחלתי לקבל את האחר. הייתי רגוע, שליו. נרדמתי יותר בקלות. התחלתי לקבל אתגרים שעד אז היו גורמים לי לחרדות וכאבי בטן. הרשתי לעצמי להתקדם, לנסות דברים חדשים. הייתי מוצלח ופתוח יותר מבחינה חברתית.
אני רואה בצעדים, וב"דרך" של הצעדים (כל יום רק היום, למסור לא-ל, אני חולה ולא חוטא, אוהבים, שיתוף, קבלת אחרים, הקשבה, פנייה לאחר בבקשת עזרה וכו') נקודות של אור. אור פנימי שקיים בי ולדעתי בכולללנננווו עמוק יותר או פחות. האור הטבעי הזה יכול לצאת לפעמים רק שאנחנו לא מאמינים שאנו ראויים להיות טובים, אני לא מאמין שאני בכלל יכול להיות טוב. עד עכשיו.
אבל כשאני מקבל את עצמי סתם ככה ולא בהתאם לביצועים שלי בנקיות, במצוות, בחברה, מול אתגרים- כל הקשיים הנ"ל- הרבה יותר קלים לי. חסד ה' פתאום מופיע והכל זורם ומסתדר. אני משקיע פחות מאמץ ואנרגיות באותם המעשים.
אני חושב שטוב לי לא להגדיר את עצמי לפי המחלה. אלא להגדיר את עצמי כטוב. שעליו יש מחלה. אבל עדיין הטוב שם.
פסיכולוג מטפל בשיטות שונות. לדעתי כאדם חשוב להאמין בעצמך. פלא עצום קורה כשאתה מאמין בעצמך. פלא עצום. ממש פלא הבריאה- מחדש. כל יום מחדש.
