אין לי אומץ. איבדתי אותו מזמן. הוא נסדק ונשחק עד דק על ידי אינספור הנפילות.
בכל נפילה הרגשתי שאין לי זכות קיום, אין תקווה. התייאשתי ואיבדתי את יתרת האומץ לשנות.
כיון שהייתי חייב להמשיך לחיות בניתי לעצמי מערכת של השקפות ומחשבות (אגב, דברים נכונים ואמיתיים) והמערכת הזו עזרה לי למצוא בחזרה את מקומי בעולם ובזכות זה חזרתי לעמוד על הרגליים... עד לנפילה הבאה.
במערכת שלי, הזכרתי לעצמי שאני בן אהוב, בן יקר, מושגח על ידי הכל יכול, הכל ממנו, לטוב ולמוטב. ניסיתי לשאוב שלווה על ידי האמונה המוחלטת בו ית'.
הבעיה היא שהמערכת שלי לא כזו חלקה. החלק השני שלה זה חיפשתי לעצמי מקום בעולם על ידי הבלטת הדברים הטובים שעשיתי. הרי אני חכם, וגבוה, ומוכשר בזה ובזה ובזה...
עם שני החלקים הללו, התנערות מאשמה וגם מאחריות, והבלטת מעלות וכשרונות עצמי קיוויתי למצוא את השלווה. את מקומי בעולם.
הבעיה,
דבר ראשון זה לא קרה. לא קיבלתי את השלווה המיוחלת. מהסיבה הפשוטה, ששני החלקים סותרים. אם אני מתבלט ומתגאה במעלותי והצלחותי זה אומר שאני הצלחתי! אז אני הוא גם זה שנכשלתי בנפילות! ואם הנפילות זה לא אני, אז כנ''ל ההצלחות.
אבל היום באתי לכתוב לא על חוסר השלווה אלא על האומץ שנבל.
השילוב של ציפיות להיות אמיץ בחלקי החיים האחרים בהם הצלחתי, עם זה שנפלתי שוב ושוב עד שהתקווה התמוססה, בשילוב ההתנערות מאחריות גרמו לזה שהיום אין בי אומץ לשנות.
אני כבר המון זמן לא מכוון שעון מעורר לבוקר. לא מסודר בזמנים, באוכל, בשיעורים, בלימודים, בשינה, בתפילות, בזמני התפילות והמניינים, בכוונה וריכוז, ועוד שורה ארוכה של תפקודים שאין לי אומץ לשנות אותם לטובה.
אין לי כרגע פיתרון מיידי (אני אוחז בצעד 4)
אבל זה ההרגש החדש שלי בתפילה,
אלי, תן לי את האומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם... ויש הרבה...

היום תאמצינו
אמן
היום תגדלינו
אמן
היום תושיעינו
אמן

מוטי, פירוש נפלא. "היום תאמצנו" - היום תיתן לנו אומץ.
ואולי אפשר לצרף שנרגיש גם שה' מאמץ אותנו אל ליבו - מחבק אותנו...

אומץ, כמה שהתכנית שלנו בנויה על זה.

מצטרף לתפילה. "אלי, תן בי את השלוה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים!"

הושיעה תודה רבה.
תודה על חידוד הדברים.
הועלת לי.
אוהב.