רציתי לשתף אותכם בתחושות וחוויות מליל שבועות.
ביום שני בבוקר היתה הנפילה האחרונה שלי. כשניגשתי חזרה למחשב (עדיין "מסומם" ולא לגמרי שולט במעשי) החלטתי להשתמש בעובדה שאני קצת מטושטש ולעשות צעד ראשון ממשי על מנת להתרפא ונרשמתי לפורום וכתבתי הודעה ראשונה. מהר מאוד קיבלתי חיבוק חם ואוהב (כמו שלא קיבלתי מעולם).
מאז במשך יום וחצי (עד כניסת החג) הייתי עסוק מאוד בללמוד. החלפתי את אתרי החדשות שהייתי רגיל אליהם בפורום, קראתי במקביל הרבה מהספר הגדול וכל רגע פנוי הייתי עסוק בחשיבה איך אני מטמיע ומיישם את הצעד הראשון בפועל.
בשבועות הייתי בירושלים. למי שלא מכיר, מנהג ירושלים הוא, שליל שבועות מחולק בין לימוד לבין צעידה לכותל. בדרך חזרה, מול הקבוצות שצעדו מולי לכותל הותקפתי על ידי התאווה. מיד חשבתי להחזיר מלחמה, בדיוק כמו שעשיתי עד היום. ואז נזכרתי בכל מה שלמדתי ביום וחצי האחרון.
ניסיתי להבין איך להכנע. איך אני מוותר על התאווה בזמן אמת, ניסיתי לדמיין את עצמי כמו כלי מלא תאווה. אם אני אנסה "לדחוף ולדחוק" אותה היא תדבק לקירות הכלי, ויהיה הרבה יותר קשה להוציא אותה. הדרך היא לשבור חור בתחתית הכלי מה שיאפשר לכל התאווה "להשפך החוצה".
בזמן שחשבתי את כל המחשבות האלו, גיליתי שכבר התקף התאווה חלף והפעם ניצלתי ממנו. שמחתי על ההצלחה הקטנה הזו, אבל החלטתי גם לשאול פה את בעלי הניסיון.
איך מיישמים את הצעד הראשון, איך מורידים אותו לחיים? האם הלימוד המתמיד בספרים (הגדול והלבן) יגרמו לשיטת 12 הצעדים "לזרום לנו בדם"? האם ישנן פעולות אחרות שיש לעשות? אני קצת אבוד בהבנה איך להוריד את התורות-תאוריות למציאות.
תודה.
נ.ב. פעם אמר לי מישהו חכם, משפט שרק היום הבנתי. "כל דבר שתשבור, יהיו לך ממנו אחר כך שניים". אני לא מתכוון לשבור יותר את התאווה! אחת מספיקה לי...