אני רואה שלרבים מהחברים ישנו קושי להיכנס לתכנית שתיים עשרה השלבים, והם מנסים שוב ושוב לראות את הבעיה כבעיה דתית ולכן מחפשים מענה דתי, אם זה בהתחזקות בקיום תורה ומצוות, אם זה בפניה לרב, ובעיקר בנסיון לעשות תשובה.

למרבה הצער, מנסיוני האישי (וכן מנסיונם של רבים רבים אחרים) - זה פשוט לא עובד. לא רק שזה לא עובד, אלא שהמצב מחמיר יותר אחרי כל נסיון לעצור בשיטות האלו, ההתמכרות מתחזקת והנפילות חזקות יותר וכואבות יותר. דווקא כעת, אחרי כמעט שלושה חודשים שאני עובד לפי הצעדים בקבוצת תמיכה, אני יכול להרגיש - לראשונה אחרי שנים ארוכות מאוד - קצת שפיות ושחרור מהטירוף של ההתמכרות.

נראה לי, שהבעיה מתחילה בגלל ערבוב של מושגים, ובעיקר ערבוב בין הבעיה האמיתית לבין הסימפטומים שלה. לשם כך ניקח כדוגמא מישהו שמכור לאכילה. הרי ברור שאין איסור באכילה, הוא אוכל כשר ומקפיד על הפרדה בין חלב לבשר... מה כן הבעיה? ההתמכרות. מאיפה מגיעה ההתמכרות? מכך שיש לו "אלרגיה" בנפש שכוללת כל מיני פחדים, כעסים ועוד מידות בעייתיות, וכל פעם במקום להתמודד איתם - הוא בורח אל האוכל ו"מפצה" את עצמו בכך שהוא מעניש את עצמו... (נשמע הזוי? זה מה שאנחנו עושים לעצמו כל פעם שאנחנו נופלים בתאווה).

אדם שמכור לאכילה, לא יפנה לרב כדי לנסות לצאת מכך, וגם לא ינסה לעשות תשובה על כך. הוא מבין שיש לו בעיה נפשית ולא דתית, ולכן מנסה לקבל כלים מקצועיים לטיפול בכך. בדומה לאדם ששבר רגל ולא פונה לרב כדי שיתן לו תיקון רוחני, אלא פונה לרופא כדי שיחבוש אותו בגבס.

אבל לעומת זאת אצלנו, ההתמכרות היא בדבר שגם אסור בתכלית האיסור, מה שגורם לנו לבלבול ולהבנה מוטעית לפיה הבעיה היא האיסור, וזאת מבלי לתת את הדעת על הבעיה האמיתית: ההתמכרות. לכן, צריך להבדיל בין הדברים. הבעיה שלנו היא עצם העובדה שאנו מכורים ל"משהו" ובכך צריך לטפל. העבודה שאותו "משהו" הוא מין אסור - היא עובדה משנית לחלוטין.

אחרי שנצליח להפסיק את ההתמכרות לחלוטין, אזי נוכל לנסות להתפנות לעשיית תשובה על העבירות שבידינו, אבל אין שום קשר בין שני הדברים.

המלצה אישית שלי: אל תנסו שוב לצאת מהמצב לבד. זה דומה לאדם שמנסה לצאת מביצה טובענית בכך שהוא נאבק ומשתולל עם ידיו ורגליו, אבל כל פעם הוא רק טובע יותר עמוק. עד שהוא מבין שלבד הוא לא יכול לצאת, הביצה חזקה ממנו, והוא פונה בבקשת עזרה לה' שישלח לו מחלצים שימשכו אותו החוצה.

בהצלחה לכולנו.

זלמן,

לא כל מי שחווה נפילות חוזרות ונשנות הוא בהכרח מוגדר כ"מכור", ולכן לא בטוח ש- 12 צעדים זו התרופה למכתו.
אין לי דרך טובה להגדיר מי הוא מכור ? האם תוכל לעזור בזה?
מן הסתם זו סדרה של שאלות שסוקרת התנהגויות שונות.

שבוע טוב ר' זלמן
שמחים שחזרת אלינו
אני מסכים איתך לגמרי,
ושמח לבשר שהצטרפתי לקבוצה,
ואני חש כעת שיש תקוה.

יקירי moved
אתה צודק שיש הגדרות ברורות למושג מכור
בספר הגדול של AA (אלכוהוליסטים אנונימים)
יש סדרה של 20 שאלות , אם ענית בחיוב על 10 מהם, אתה מכור,
זה נכון גם לגבינו ,
אולי כדאי להציע לר' יחזקאל שיעלה את שאלות אלו לאתר.
שבוע טוב
מוטי

ברור שלא כל מי שחווה נפילות חוזרות ונשנות הוא מכור, בדיוק כפי שלא כל שמן הוא מכור לאוכל...

בעיקרון - כפי שהוזכר - פסיכולוגים פיתחו שאלון מפורט של עשרים שאלות, ואם התשובה על רובן היא חיובית - מדובר בהתמכרות.

אני באופן אישי הייתי טיפה פחות מחצי תשובות חיוביות, ועדיין הרגשתי שאני מכור, כיון שעל השאלה החשובה ביותר עניתי באופן חיובי. אני חושב שכל אחד יכול לעשות לעצמו את המבחן הבסיסי של השאלה הראשונה, ואם התשובה חיובית - אפשר להמשיך הלאה.

השאלה היא האם אני יודע בוודאות שגם אם תעבור עליי תקופה נקיה וטובה, בסופו של דבר בודאי שאפול שוב, כיון שאני יודע בוודאות שהתאווה יותר חזקה ממני.

כל מי שמרגיש שהתאווה יותר חזקה ממנו - מומלץ לו להצטרף לקבוצת תמיכה בהקדם האפשרי.

אני מתאר לעצמי שכולם כבר שמו לב שיש לי רתיעה מסוימת מהקבוצה. הייתי רוצה לדבר על זה קצת.

ראיתי אנשים מכורים לאלכוהול ולהימורים. בחנתי גם את ההתנהגות של עצמי ביחס לרשימת השאלות שזלמן הכניס באשכול נפרד. אני לא חושב שאני עונה להגדרה של מכור. אני גם שוחחתי מספר פעמים עם הקו החם של "עצת נפש" וגם הם לא יעצו לי להצטרף לקבוצה או לבקש עזרה מקצועית.

אני חושב שצריך להשים לב שלא לתת לאנשים הרגשה שאין סיכוי לעבודה ללא קבוצה. גם בכלים המפורסמים באתר הקבוצה ו- 12 צעדים אינם מהכלים הראשונים. גם אם אתם מאוד מאמינים בקבוצה וב-12 צעדים, חשוב שתתנו לאנשים שלא הצטרפו את האפשרות למצות דרכים אחרות, ולא לתת להם הרגשה שזה חסר סיכוי.

ממה שאני ראיתי בהתמכרויות אחרות, ההצלחה של ה- 12 צעדים תלויה מאוד בהרגשת חוסר אונים של המכור. אם הוא לא מרגיש חסר אונים וחסר שליטה לא תהיה לו אפשרות אמיתית להצליח ל"מסור את הרצון".

גם אנשים גדולים וחשובים ממני לא עמדו בפני התאווה.מה שהביא אותם לגדולה בכל אופן זה ההתרחקות מן הניסיון כמתחווי קשת. אני מאמין שמי שחווה תקופה ארוכה נקייה,  נמצא לאחריה במצב נפשי אחר. גם נפילה אחרי 90 יום עדיין לא מגדירה את האדם כמכור. רק אם הנפילות חזרו שוב ושוב, הוא יכול להסיק שהוא אכן "מכור".

אולי אני תמים, אבל אני עדיין מאמין בעצמי וביכולת השליטה על עצמי. מה שעוזר לי יותר מכל זו האפשרות לדבר איתכם על זה. ולא להתקרב לכל דבר שיכול לעורר את התאווה משנתה.

מצד שני אני מצדיע לכל מי שלקח את עצמו ברצינות והצטרף לקבוצה. אם אתם מרגישים שזה מה שעובד בשבילכם. אני מצדיע לכם. ומי יודע אולי יום אחד אחשוב אחרת ועוד נפגש בקבוצה כזאת.

moved יקירי
גם אתה וגם ר' זלמן כותבים דברי טעם איכותיים מאוד,
ושניכם צודקים, כל מקרה לגופו,
אני אישית כבר מנסה להפסיק בערך 20 שנה ,
והיו לי תקופות טובות שהצלחתי לשמור יפה,
אבל בסופו של יום או תקופה , שוב אני בבוץ,
אז השלמתי עם המצב, וככה אני חי , נופל , קם , נופל , קם ....
גם אני מתקשה להודות שאני מכור, הנה מאז שהגעתי ל"שמור עיניך" לא נפלתי פעם אחת,
אפי' ברחוב אני מצליח לשמור לא ללטוש עינים (וזה ממש מלחמה).

אבל בתוך תוכי אני יודע שבלי לעשות צעד משמעותי , אני אמשיך לדשדש לתמיד.
אז לי אין ברירה וכמה שלא נעים לי ואני מאוד מתבייש להחשף ולהיות כנה,
קפצתי למים, וגיליתי שאנשים מצליחים להתמודד עם קשיים מרובים משלי,
על ידי עבודת 12 הצעדים, אז גם אני מנסה, ומקווה להחלים,
או לפחות לחיות בשלום עם המחלה (לא להכנע לה) ע"י ויתור על התאווה "רק להיום".

זה עובד, כך הם אומרים , ואני אנסה ללמוד מנסיונם של אחרים.

תודה
מוטי
נ.ב. אני לא מצליח להכנס לאשכול של ר' זלמן "האם אני מכור למין "
כנראה שאתרוג מסננים את המילה "מין" אולי ר' זלמן ישנה את הכותרת.
תודה

יתכן שלא כתבתי מספיק ברור ואני מבקש לתקן את הרושם.

ברור שהקבוצה לא מתאימה לכל מי שנפל פעם, וברור שלא כל מי שביקר באתר לא צנוע הוא מכור וחייב לרוץ לקבוצת תמיכה...

אני מדבר רק על מי שמכור באמת ואז הבעיה שלו איננה יצר הרע אלא התמכרות אמיתית. במקרה כזה, רוב הסיכויים הם שכל שאר השיטות ה"רגילות" לא יעזרו, וצריך לשנות את דרך החיים לדרך בריאה יותר, ואז ממילא ההתמכרות לא פעילה.

אני לא נפלתי פעם או פעמיים. נפלתי הרבה פעמים.

לפני כמה שנים זה היה דבר כמעט יומיומי אבל בשנה האחרונה בקצב של פעם בשבוע או בשבועיים. עם הפסקות של כמה שבועות לפעמים.

אני הרגשתי שזה תלוי בחוזק שלי, וביכולת שלי להתרחק מהליכה על קצה הצוק. אם הייתי מספיק רחוק לא נפלתי. אם הרשתי לעצמי להסתכל ברחוב ולהציץ באינטרנט לתמונות נפלתי להנאה זמינה ומיידית. ההנאה הזו תמיד משחררת אצלי לחצים. ותמיד הלחצים חוזרים בפי כמה לאחר מכן מלווים בתיסכול.

האם אני בשליטה על עצמי? אם אני עוקב בצורה שיטתית אחרי שמירה על מסגרות ברורות ולא נכנס למצבים שיגבירו אצלי את התאווה אני לא נופל.

גם בשלושת השבועות האחרונים מאז נתקלתי באתר הנוכחי, אני מרגיש בשליטה גמורה. הייתי בהרבה מצבי לחץ ותסכול, ולא פניתי לתאווה. שטפו אותי מדי פעם גלי תאווה בזמנים של חולשה, והצלחתי להסיט את המחשבה ולהמשיך בשיגרת יומי.

אני רוצה להאמין שאם אני אצבור תקופה מספיק ארוכה הרגישות שלי תרד. אני רוצה להאמין שכמו שהיום יש לי רתיעה מנפילה, מחר ובעוד חודש זו לא תיהיה אפילו הווא אמינא.

אני רוצה להרגיל את הגוף לחיות עם רמות טוסטרון גבוהות, אני רוצה להרגיל את הנפש להתמודד עם מצבי לחץ בלי לפנות לפינת הדימיונות שלי בעולם שכולו טוב.

האם אני מכור? מן הסתם אני גבולי. בתקופה הקרובה אני כאן עובד איתכם. אם בחודשים הקרובים לא אראה שיפור, אשקול קבוצת תמיכה.

לילה טוב

ידידי,

טוב לקרוא את דבריך שנכתבים בכנות, אבל לא הבנתי משהו. למה לחכות לעוד נפילה כדי להצטרף לקבוצת תמיכה? מה מפריע לך להצטרף עכשיו?

למה אתה צריך להמשיך לחיות כל הזמן ב"שליטה" ובנסיון להיות במסגרות ברורות?

הנה מציעים לך אפשרות לחיות חיים בריאים ושפויים, בלי הפחד הנורא כל הזמן שעוד רגע אתה נופל, בלי לפחד מכל בחורה שאתה רואה ברחוב. אז למה אתה לא קופץ על המציאה אלא דוחה את זה לעוד חודש חודשיים?

תראה, בזמנו היו אומרים לאלכוהוליסטים שהם לא יוכלו בחיים להתקרב לאלכוהול כי ברגע שהם ייחשפו - הם יפלו. באה התכנית (12 הצעדים) ומציעה לך דרך חיים אחרת, בה תוכל להיות ליד בקבוק אלכוהול ולא לשתות ממנו (או במקרה שלנו, ללכת ברחוב ללא חשש).

וכל זה על ידי מה? על ידי מספר עקרונות שאותם תצטרך להכניס טוב טוב לכל פרט בחיים שלך: להודות שאתה לא בשליטה, למסור את המאבק בתאווה לידי הקב"ה, ולהתחיל להאמין באמת שהקב"ה הוא זה שמנהל את העולם. אני לא רואה שום סיבה בעולם שלא לאמץ את העקרונות האלו במהירות.

הרי זה דברים בסיססיים של יהדות, ולמרבה הצער אנחנו פשוט לא חיים על פיהם. הרי הדרך הרצויה היתה שאנחנו דתיים ושומרים תורה ומצוות בגלל שאנחנו דתיים, ולא המצב האבסורדי בו אנחנו נמצאים שהוא בדיוק ההיפך: אנחנו מאמינים בה' בגלל שאנחנו דתיים... אבל בעבודה רצינית על פי התכנית, לאט לאט מתחילה לחדור האמונה בה' לכל פרט בחיים, ואז כל מיני דברים שהיו נראים תלושים מהמציאות נהיים מציאותיים.

ברור שיש עוד שיטות שעובדות, אבל מה שאני לא מבין זה למה לא לנסות שיטה שמבטיחה לך הצלחה, ולחכות לראות מה יקרה (בתקווה שהמצב לא יחמיר).

זלמן היקר,

ראשית דאגתך הכנה ניכרת מתוך מילותיך , ועל כך אין לי מילים שיכילו את מלא הכרת הטוב שלי אליך. גם אם אני לא אסכים איך בשלב זה או אחר, אנא ממך תמשיך לדאוג לי , והיה זה שכרך.

וכעת לגופם של דברים, אני לא מרגיש חשש ללכת ברחוב. הבוקר התיישבה לידי בחורה באוטובוס , לא נפלתי מהכסא, לא שטפו אותי דימיונות, ולמעשה עד רגע קריאת הפוסט שלך לא ממש הקדשתי לזה מחשבה (הגם שכבחור חרדי הרגשתי קצת שלא בנוח...). אני לא חושש לגלוש ב- YNET - גם אם מידי פעם תצוץ שם תמונה לא צנועה, זה לא גורם לי לאבד שליטה (הגם שאני לא אוהב את הרדידות של האתר זה...).
מכאן אני מסיק שאני כן בשליטה.

אתה, ומוטי ראוי האמיץ והיקר, צודקים שאם רוצים לפתור את הבעיה אין לחסוך במאמצים, וצריך להשתמש בכל האמצאים.

עם זאת, אני חושש מכמה דברים:
1) אני חושש להחשף לאנשים עם בעיות חמורות מהבעיה שלי, חושש שזה יגרום לי ריפיון בעבודה ואפילו ליגיטימציה ליפול, כי עוד חברים נפלו.
2) אני חושש שהשינוי המנטלי שדורשים בקבוצה לא יתאים לי ואני לא אשתלב. אני אכריח את עצמי לקבל את השינוי המנטלי הנדרש רק כשאני ארגיש שאין לי ברירה. בשלב הזה עדיין לא השתכנעתי שאין לי ברירה. כללית אני לא מרגיש שאני במצב של "עם הגב לקיר", ולכן אני חושש שאי המוכנות שלי היא ערובה לכשלון בקבוצה. אני רוצה לשמר את האופוציה הזו למצב שלא תיהיה ברירה רק אז אני אוכל 'למסור את הרצון' באמת ובתמים.
3) רתיעה טבעית מחשיפה.

עד שאגיע למצב שאני מוכן לקבוצה, אני עושה שימוש במידע שאתם נותנים לי ובמידע הרב באתר. מקווה להמשיך לקבל את התמיכה שלכם, ובכל אופן לא פוסל על הסף את האופציה של קבוצה.

moved היקר
אני מעריץ את הכנות שלך,
ואני מאחל לך להתגבר ולשלוט בתאווה,
בדרך הנכונה עבורך,
יש צדק מסוים בדבריך שיש סיכון בקבוצה של חשיפה לאפשרות,
שאפשר ליפול הרבה יותר עמוק ממה שנפלתי,
אני גם חושש מזה.
אבל בשבילי זה הדבר הנכון , כי אפי' שאני בהכחשה ,
יש לי חוסר אונים ללכת ברחוב , כל אשה עלולה להפוך לחומר גלם בפנטזיה,
אני היום נלחם על כל מבט, למרות שלימדו אותי להרפות ,
לוותר על התאווה רק להיום , לא להילחם ראש בראש , כי זה מתכון לכישלון ,
התאווה חזקה ממני!!!!!
אני מקווה ללמוד בעזרת ה' , הקבוצה, הספונסר, והחברים איך לצעוד אל ההחלמה.
תודה
מוטי
נ.ב. אני לא אמיץ , ממש להפך , אני פחדן וביישן אבל אין לי ברירה
אוהב אתכם

עזוב אמיץ או לא אמיץ.

אתה מתוק מדבש. לקרוא את הדברים שלך וללקק את השפתיים.

אני חותם לך שהקב"ה קובע גולש בפורום הזה , קורא את הפוסטים שלך ובוכה מאושר. איזה בנים יש לו. איזה עבדים יש לו.

ממה שאני קורא, דומה שהבעיה המרכזית היא שאנשים פשוט לא יודעים מה זה הקבוצת תמיכה ואיך זה עובד, ולכן חוששים מדברים לא נכונים. גם אני לא ידעתי מה זה הקבוצה, אבל אני הגעתי לתחתית ולא היתה לי ברירה והסכמתי לעשות הכל כדי לצאת מהמצב.

בקרוב אכתוב כאן רשמים מפורטים מהקבוצה כדי שאנשים לא יירתעו, אבל בנתיים אסביר לך רק ממש בקצרה על הנקודות שאתה מפחד מהן:

א. אתה יכול להצטרף לקבוצה טלפונית שזה בדיוק כמו בפורום. אף אחד לא מכיר אותך, אתה קורא לעצמך איך שאתה רוצה, וממילא אין חשיפה.

ב. בקבוצה בכלל לא מדברים על התאווה!!! כל מה שמדברים בקבוצה (בתשעים ותשע אחוז מהזמן) הוא איך לחיות חיים בריאים, שזה אומר רק: איך מכניסים את הקב"ה לתוך החיים שלנו. אני לא רואה שיש מישהו שזה יכול להזיק לו חשיפה כזאת...

ג. השינויים המנטליים הנדרשים הם לא שום דבר חדש שאתה לא מכיר מהתורה. הכל דברים שגם ככה מזמן מזמן היינו צריכים לעשות ורק ברוב טפשות לא עושים. קח כדוגמא את הביטחון בה' או את בקשת הסליחה, האם לפני כן לא ידעת שצריך לבקש סליחה אמיתית ממי שפגעת בו? כל ההבדל הוא שהקבוצה באמת נותנת לך כח לעשות את הצעד הזה.

אגב, כאשר אני מדבר על להיות בשליטה, אני לא מתכוון דווקא לשליטה על העיניים, אלא בכלל על שליטה על החיים. בתכנית אתה לומד להפסיק לחשוב שאתה מנהל את החיים שלך, ולדעת שהקב"ה הוא המנהל ואתה רק שחקן (אולי שחקן ראשי) שעושה מה שהקב"ה קבע עבורך, וממילא זה לא האחריות שלך לדאוג שהכל בשליטה והכל מצליח. כשמצליחים להעביר הילוך לחיים כאלו - הכל נהיה יותר קל.

אוי זלמן אתה גורם לי לכאלו נקיפות מצפון ...

אתה כל כך חד וברור, ואתה בוודאי עוזר לי להבין שקבוצה יכולה להיות דבר מועיל.

אני עדיין מאמין שאני יכול לנסות לבד, איתכם חברים יקרים. 
אולי בעוד כמה שבועות אני אחשוב אחרת. אם אחליט אז ללכת לקבוצה לפחות אני אהיה אז
שלם עם עצמי.

חס ושלום, אין לי שום ענין לעשות לאף אחד בעולם נקיפות מצפון. נקיפות מצפון זה נשק של היצר הרע, והוא יודע להשתמש בו מצוין, הוא לא צריך אותי שאעזור לו.

שלא תחשוב, גם אני פחדתי כאשר עמדתי להתחיל את העבודה על הצעדים, ובפרט שראיתי שם כמה צעדים שממש הפחידו אותי... למשל הקטע שצריך לכפר בפני כל מי שפגענו בהם (בלי קשר לשאלה מה הם עשו לנו).

אבל היום אני מסתכל על זה כמו על צניחה חופשית. בתוך המטוס, רגע לפני הקפיצה זה פחד מוות, אבל ברגע שקופצים - הפחד נעלם, מרגישים שחרור עצום והנאה אדירה (כל מי שקפץ בטח יזדהה איתי).

תכל'ס, כמו שכתבתי כבר, אני מאחל לך הצלחה גם בלי הקבוצה, ואני מקווה בכל ליבי שתחזור ותגיד לי שהצלחת ואתה חזק ובלי נפילות.