במשך הרבה שנים נלחמתי עם התאווה, מאבק קשה ומר. לפעמים הצלחתי להחזיק בשיניים כמה שעות, לפעמים כמה ימים ולפעמים (נדירות) כמה שבועות. היתה אפילו פעם אחת, אחרי שאשתי תפסה אותי בפעם השניה והעסק נהיה רציני, שהצלחתי "לעשות שריר" מול התאווה במשך שנה שלימה, שזה באמת משהו מדהים עבורי. אבל בין אם זה היה שעות, ימים, שבועות או שנה - הסוף תמיד היה אותו דבר, כיון שבסוף תמיד נפלתי.
היה רק הבדל אחד אם המאבק היה קצר או ארוך. כאשר נאבקתי עם הדחף ליפול במשך זמן קצר בלבד, הנפילה היתה בדרך כלל גם היא קצרה, אך ככל שהמאבק עם הלחץ הפנימי היה ארוך יותר - כך הנפילה נהיתה כואבת יותר וקשה יותר.
לאחרונה אני קורא קצת ספרות מקצועית על הנושא של התמכרויות, ושם מוסברת התופעה הזאת בצורה מאוד פשוטה. בתוך המכור יש דחף בלתי ניתן לעצירה להשתמש בסוג ההתמכרות שלו, ולא משנה מה יקרה וכמה זמן הוא ייאבק בכך - הוא תמיד יפול. הנקודה היא שככל שעובר יותר זמן של מאבק, הדחף של ההתמכרות רק גובר והולך, ולכן הוא מסיים בפיצוץ גדול יותר. זה קצת כמו לנסות לסגור הר געש במכסה בטון או לאטום סיר לחץ - הנסיונות האלו הם חסרי סיכוי, ומה שיקרה זה שהלחץ בפנים יהיה גדול יותר עד שיהיה לו מספיק כח להעיף את המכסה או לפוצץ את הסיר. ככל שהמכסה חזק יותר - הפיצוץ יהיה גדול יותר.
לכן, הצעד הראשון לקראת החלמה הוא הכניעה. לא כניעה שלילית כמובן אלא כניעה חיובית. הכניעה השלילית היא מה שידענו לעשות כל הזמן: להכנע מול הלחץ והדחף הכפייתי לפעול, מה שלא באמת השקיט את הלחץ אלא רק סיפק הקלה רגעית וזמנית, עד שהלחץ שב עם הדחף לפעול שוב. לעומת זאת הכניעה אותה אנחנו לומדים בהחלמה היא כניעה הפוכה לגמרי. היא הודאה בחוסר האונים שלי מול התאווה והפסקת כל מאבק כנגד התאווה.
במקום לעשות שריר מול התאווה, אני מודה בחוסר האונים שלי ומפסיק את המאבק באופן מיידי, מתוך ידיעה שכל רגע שאשאר במאבק רק יגדיל את הסיכויים שלי ליפול. כאשר אני מודה בחוסר האונים שלי, אני מסוגל לפנות החוצה אל כח גדול ממני, כי אם אני חלש ועומד מול אויב שרוצה להפיל אותי, אני מבקש עזרה ממישהו אחר.
אני כמו ילד קטן שנמצא באיזה מאבק הזוי מול הבריון השכונתי. ברוב טפשותי אני מנסה להיאבק איתו, רק כדי למצוא את עצמי מוטח אל הריצפה, כואב ופצוע, וכמובן ככל שניסיתי יותר להיאבק - כך חטפתי יותר. בסוף הבנתי שזה באמת מאבק הזוי וחסר תועלת, אז כל פעם שאני רואה את הבריון מתקרב - אני נכנע ובמקום זה אני צועק לאבא שלי שיבוא לעזור לי.
הענין הוא שעד שלא נכנעתי - לא באמת פניתי לאבא שיעזור לי. רק כאשר נכנעתי לחלוטין, אז ורק אז הסכמתי להפסיק להילחם ולבקש ממנו לעשות את זה עבורי. מאז ועד היום הוא לא איכזב אותי. כל פעם שקראתי לו הוא הגיע ומכיון שהיה לו את מלוא הכח - הוא גם פתר את הבעיה שלי.
