שלום חבר יקר וכאוב,
אני דווקא מאוד מבין אותך. אני מבין אותך כי הייתי שם, בדיוק איפה שאתה נמצא כעת. כל כך הרבה פעמים היה ברור לי שהתאווה היא המציאות האמיתית של חיי, וכל השאר זה סתם רעש רקע מפריע. אני צריך לעבוד רק כדי שאוכל להמשיך ליפול בתאווה.
גם הענין של החולה והחוטא הוא הגיוני, אבל כפי שכתבת, הבעיה היא שאני לא נהנה מהנפילות האלו. היה כאן פעם פוסט על כך שהחברים באלכוהוליסטים אנונימיים אמרו שכאשר הם הגיעו לקבוצות אז החברים "השתינו להם בבירה", מה שבעצם אומר שהם לעולם לא יוכלו להינות שוב כפי שהיו בעבר, כי הם כבר טעמו טעם החלמה.
חוסר האונים הזה שאותו אתה מתאר טוב כל כך הוא המחלה עצמה. זה לא שיש לי שני דברים האחד הוא המחלה והשני הוא זה שאני לא יכול לעשות שום דבר כדי להחלים, אלא שזה הכל דבר אחד: יש לי מחלה שגורמת לי להישאר במחלה ולא לעשות שום פעולות כדי להחלים.
השאלה היא מה עושים. במשך בערך עשרים שנה לא ידעתי שיש מה לעשות בענין. ניסיתי שבועות, רבנים וכל מה שידעתי מארסנל הנשק הדתי שלי אבל זה לא באמת עזר. נשארתי תקוע שם עם התאווה הארורה והחיים שלי שהולכים ונהרסים להם לאיטם. זה לא שלא נלחמתי, בודאי שכן. פעם בכמה זמן הייתי מגייס את כל כח הרצון שלי וכן מצליח לעשות ולפעול אבל תמיד מצאתי את עצמי שוב באותו מקום.
בסוף הבנתי שזה לא הדרך. הרעיון הוא לא להילחם בכלל אלא להיכנע. גם להיכנע גם על זה שאני לא מצליח לעשות כלום. לא לחכות לכך שארצה לעשות או לכך שארגיש שאני יכול או שיש לי כח, אלא הפוך. להיכנע, להבין שאני שבוי בידי התאווה ושאני חסר אונים מולה - או במילים אחרות: אין לי שום כח מול התאווה. רק כאשר התחלתי לחיות בצורה הזאת ושיניתי את כל נקודת המבט שלי - התחלתי פתאום לראות את האור בקצה המנהרה. זה לא אומר שמאז לא היו ירידות אבל היו גם עליות, היה חושך אבל יש גם אור, ובסופו של יום - התהליך עם כל הקשיים שווה את זה.
אח יקר, אם אתה באמת רוצה להפסיק ואתה מרגיש שהגעת אל הקרקעית - אתה מוזמן להכנע, להודות בחוסר אונים, ובעצם לעשות את הצעד הראשון אל ההחלמה.
ה' אוהב אותך, אנחנו אוהבים אותך.
