בצעד הראשון אנחנו אומרים "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי איבדנו שליטה על חיינו".
כשהגעתי לתוכנית לא ממש הבנתי את החצי השני של הצעד הראשון, גם לא ממש הבנתי מה זה קשור לבעיה הקשה הזאת של החיים שלי שקוראים לה תאווה. לאט לאט כשנכנסתי קצת יותר לעומק של הדברים התחלתי להבין שהתאווה היא בסך הכל סימפטום להמון בעיות שיש לי בחיים, שמעולם לא למדתי להתמודד איתם. אני ממשיל את זה לכך שהפגמי אופי שלי בעצם יוצרים אצלי את הקרקור בבטן שבעצם בא להזכיר לי את עובדת היותי רעב, והתאווה בעצם לכאורה באה להרגיע לי את הקרקור ולהחליף אותו בתחושת שובע.
מה שכמובן קורה זה שהתאווה יוצרת אצלי קרקור הרבה יותר חמור, כי במקום אוכל לבן אדם רעב, התאווה היא בעצם מי מלח לבן אדם צמא. לא רק שהיא לא מרגיעה אלא היא רק הולכת ומטריפה את הרעב והופכת את הרעב לנואש יותר ויותר.
היום אני מבין שזה בעצם עובד הפוך, קודם אני מאבד שליטה על החיים שלי, כלומר מרגיש תחושת רעב, שיוצרת אצלי צורך נואש בתאווה, (שהרי לחסר יכולת דחיית סיפוקים שכמוני אם אני לא יאכל מיד כשאני נהיה רעב אני ימות. מה לא?), ואז אחרי שאני שותה את המי מלח אני נהיה מוטרף, והטירוף של הרעב כמובן יוצר אצלי צורך בעוד רעב. וככה הכדור שלג הזה הולך ומתגלגל, הולך וגדל, ומרסק את כל מה שנקרה בדרכו.
הבעיה אצלי היא שבאמת איבדתי שליטה על החיים שלי, אבל זה כלל לא מנחם אותי, כי בעצם אחד מפגמי האופי החזקים שלי הוא הצורך בשליטה. עוד אחד מהפרדוקסים של התוכנית הפרדוקסלית הזאת.
אם כי למעשה אני מאמין שאם אני יצליח לקבל בשלווה את העניין של 'איבדתי שליטה על חיי', ולהבין שאני חסר יכולת באופן מוחלט לרפא את העצמי מהמחלה שלי, אני גם יצליח אט אט לקבל בשלווה את המקומות בהם אני מרגיש חוסר שליטה גם בשלל הדברים בחיים.
אז מהי בעצם שליטה?
לאחרונה אני מגלה אצלי שני ביטויים עיקריים לצורך הנואש בשליטה. בעצם עם קצת חידוד אפשר לאחד את שניהם תחת כותרת אחת, אבל אני מעדיף אותם מחולקים לשניים.
הראשון הוא הצורך הנואש בשליטה בסביבה. באשתי למשל. מאז שהתחתנתי אתה היא מעולם לא העיזה ללבוש בגד שאני לא אוהב. היא לא העיזה לנהוג במנהגים שאני לא נוהג. מידי פעם היא זוכה לאיזו התפרעות שליטה מצידי כשאני רואה שהיא לא עושה את מה שאני רוצה. אני אמן במניפולציות, אני משחק בה כמו בבובה על חוטים, מנווט אותה כרצוני, ממש הופך את רצוני לרצונה.
יש לי מליון ואחת דוגמאות של שליטה שרירותית ומוחלטת באשתי, אבל לא רק באשתי. אני לא מסוגל לקבל את זה שלא מקשיבים לי, שלא מעריכים את דברי. שלא מבינים שאני תמיד צודק.
יש לאשתי ארון בגדים בבית ששם נמצאים הבגדים המנודים. מייד אחרי החתונה עשיתי לה סלקציה, 99.9% מהבגדים שלה עברו לארון הבגדים המנודים. כמובן שקנינו יחד ארון שלם של קולקציה חדשה על פי טעמי.
היו לה הרבה חלומות בקשר לצדדים הרוחניים של הבית שלנו, כמובן שלא אפשרתי לה לבצע אותם, כי הרי לא ראיתי אותם בבית שלי, ובבית שלי נוהגים כמו שאני רוצה ולא כמו שהיא רוצה. וכו' וכו'. כל זה צד אחד של הצורך בשליטה.
מכאן אני יעבור לחלק השני, שאולי בעצם מסביר יותר את הצורך שלי בשליטה מוחלטת בסובבים אותי.
אני יתן דוגמא למה שעבר עלי היום ומה שעבד עבורי.
לאחרונה התחלתי לעבוד בעבודה חדשה. העבודה כוללת הרבה מגע (לא פיזי) עם בני אדם. בשביל להצליח בעבודה צריך הרבה קסם אישי, ויכולת גבוהה לתקשר עם אנשים שלא ממש רוצים לתקשר איתך. התחלתי לעת עתה לעבוד שם בבוקר, ובזמן הבא אני מתכנן לעבוד שם גם בצהרים. בנתיים בחודשים האחרונים התפקיד שלי שם לא היה ממש מוגדר ועבדתי שם יותר כשסתום לחורים מזדמנים.
אני מחכה כבר כמה ימים לשיחה עם המנהל בשביל לדעת מה התפקידים שהוא רוצה לתת לי בשנה הבאה. בנתיים בזמן הזה הרגשתי שם די מנותק מהצוות, גם כי בטבעי אני אדם מנותק שלא שש לשתף את הסביבה בחיי, וגם בגלל שהתפקידים שלי היו הרבה בצללים ולא ממש במגע עם אנשי הצוות הנוסף שבמקום.
בימים האחרונים אני שומע מהחברים על התפקידים שהם קיבלו לשנה הבאה. בגלל שהמקום נמצא בתהליך התרחבות, רוב אנשי הצוות קבלו קידום משמועתי בתפקידם, דבר שגם גורר משכורת הרבה יותר גבוהה.
לעומת זאת לי אף אחד עדיין לא קרא. בימים האחרונים החלטתי לתפוס אומץ ולגשת בעצמי למנהל, לקפל את הגאווה שלי על זה שלא קראו לי, ולשאול אותו מה הוא מתכנן לי לשנה הבאה. אבל כנראה שגם האומץ הזה לא עזר, ואני עדיין במרדפים אחרי המנהל העסוק.
יש לי שלושה סימני שאלה. 1. מה יהיו השעות שלי שנה הבאה. 2. כמה תהיה המשכורת. 3. מה יהיה התפקיד. שלושת הדברים הללו נוגעים לי לעוד המון דברים בחיים (למשל, לזמן שאני יוכל להשקיע בתוכנית ובקבוצות וכו').
היום כבר סיכמתי איתו על פגישה רצינית, שנשב יחד ונדבר, ובסוף גם היום לא היה לו זמן.
הדבר הזה בשבילי הוא חוסר שליטה משווע. אני לא יכול לסבול חוסר שליטה. אני לא שורד מצבי ערפל. כל היום יש לי דפיקות לב.
גם בקשר לעבודה של אשתי בשנה הבאה המצב עדיין לוטה בערפל.
אני נמצא ברחמים עצמיים, בפחד כלכלי, בפחד ממה יגידו. בפגיעות, בהרגשה שאני לא שווה, לא מוערך וכו'. כל התחושות האלה נובעות אצלי מחוסר שליטה.
ברגע של חסד הבוקר, תפסתי לי פינה והתחלתי לכתוב דברים שמהם אני מנוהל באותו רגע נתון. ברגע אחת מילאתי 11 דברים, אני מאמין שעם טיפה מאמץ בכיף הייתי מגיע ל20 ויותר.
הדבר יצר אצלי כמיהה מטורפת לפיצוי. בהתחלה חשבתי שאולי סגריה תעזור, אבל אז נזכרתי בחבילת סיגריות שפירקתי לפני שבועיים בהוראת הספונסר. אחר כך חשבתי שאולי פחית של XL יכולה לעזור, וכו' וכו'. עד שהבנתי שאני פשוט הולך לטוס עם הכמיהה ישר לגהנום. במיוחד שאחרי שלמנהל לא היה זמן להיפגש איתי הייתי משועמם והחלטתי לחזור הביתה. ובמצב כזה להיות בבית עם מחשב, ברור מהר מאוד לאן אני יגיע.
קיבלתי את זה שאני לא יכול להתמודד בחוסר שליטה, והשתדלתי למסור לאלוקים. הספונסר לא ענה, אז התקשרתי לשתף חברים. בחסד אלוקים לא מובן מאליו אני עדיין נקי.
אבל זו תזכורת קטנה בשבילי מה זה נקרא, "איבדתי שליטה על חיי" שניה אחת של איבוד שליטה ואני מאבד שליטה.
תודה אבא על התזכורת.
