ברור שאני לא הולך להיכנס כאן בין ההרים הגדולים בנסיון לקבוע איזה פסיכולוג צודק בשאלת המליון דולר מהו הכח המניע את בני האדם כולם, אבל אני כן יכול להתייחס לנסיון האישי שלי ושל חבריי המכורים. כמובן שיש משמעות קטנה ביותר לדעתנו, אנו האנשים הפשוטים שלא חקרו את הנושא ולא למדו על כך שנים ארוכות, אבל ביחד עם זה, אם שיטה מסויימת מקבלת תוצאות טובות עבורנו, קרוב לומר שעבורנו היא גם נכונה במידה כזו או אחרת.
שלושה מניעים עומדים מאחרי האדם באשר הוא, וגם אם נחליף את שמותיהם הרעיונות נשארים אותו דבר: הרצון להנאה, הרצון לכח והרצון למשמעות. בעוד פרויד אימץ את הרצון להנאה (בדגש על הדחף המיני) כרצון המרכזי, בא תלמידו (אך לא ממשיך דרכו) קרל יונג ואימץ דווקא את הרצון למשמעות.
ד"ר קרל יונג, גוי שוויצרי, טען כי המניע שלנו הוא לא הדחף להנאה וגם לא הדחף לכח אלא הדחף לחפש משמעות לחיים. לדף זה הוא קרא "רוחניות", ובמכתב לביל וו. (שותף מייסד של קבוצות AA) טען כי דחף זה הוא שווה למתואר בתהלים "צמאה נפשי לאלוקים". (לאחר מכן המשיך בדרך זו הפסיכולוג היהודי ניצול השואה ויקטור פרנקל, שאף פירסם ספר על כך בשם "האדם מחפש משמעות", ובו העלה על הכתב את נוראות השואה כפי שחווה אותם מתוך הרצון למשמעות).
מי מהם צודק? זה לא באמת ענין שלי. מה שכן, החוויה האישית שלי מתאימה לתיאוריה של יונג ולא לתיאוריה של פרויד. במשך שנים ארוכות ניסיתי לספק את הדחף להנאה ואת הדחף לכח, אבל כמה שקיבלתי מכך, נותרתי לא מסופק, מה שמוכיח שזה לא היה מה שבאמת חסר לי.
בכל סוג התמכרות ניתן למצוא אחד מהדחפים האלו. המכור למין הוא בדרך כלל מכור להנאה, ולעומתו המכור לעבודה או להימורים הוא מכור לשליטה. יתכן כמובן התמכרות למין בגלל צורך בשליטה (ואז בדרך כלל הדבר יבוא לידי ביטוי בסוג ההתמכרות למין עצמו), ויתכן גם התמכרות לעבודה בגלל הנאה. כך או כך, נראה כי התמכרות איננה הרצון לספק את הדחף למשמעות.
או שמא זה רק נראה כך? כי אם מה שאני מחפש בחיים הוא הנאה, מדוע לא אבוא על סיפוקי כאשר אשתמש בתאווה, ומדוע כל נפילה משאירה אותי עם חור גדול יותר בלב? אם מה שאני מחפש הוא שליטה, מדוע כל פעם בה אני מנסה לשלוט במישהו או במשהו מותיר אותי מרוקן יותר? מסתבר שהחיפוש האמיתי שלי הוא אחר הצורך במשמעות.
אצל בן אדם מאוזן יתכנו שילובים של כל שלושת הדחפים, כאשר הדחף למשמעות מאזן את שני הדחפים האחרים. האדם רוצה משמעות לחייו ולכן לא ישתמש בתאווה במקומות שהם נגד העקרונות לפיהם הוא חי, או לא ישאר לעבוד ללא הפסקה כאשר זה על חשבון הדברים החשובים לו ומעניקים משמעות לחייו. הדחף למשמעות הוא הדחף המאזן את שני הדחפים האחרים, וביחד מאפשר חיים שפויים.
אבל אצלי השתלט דחף אחד (או שניים) על חיי, והוא לא מאפשר שימוש מאוזן והגיוני בדרכי השימוש בהם. אז אני משתמש בתאווה כמו מטורף, אבל אני נשאר מרוקן כי הדחף האמיתי של חיי נותר בלתי מסופק. אין משמעות לחיי, ולא משנה כמה אני דתי או חרדי.
בדיוק כאן נכנסת לתמונה תכנית 12 הצעדים, בה אני מודה שדחף כזה או אחר השתלט על חיי עד כדי איבוד שליטה, ואז אני מתחיל למלא את החור בלב המחפש את המשמעות. זה נעשה על ידי סדרה של צעדים המעניקים משמעות לחיי.
