בכיף, אתה מוזמן לוותר, אם זה יעשה לך את החיים יותר טובים. אבל אתה יודע מה, זה לא עובד. לפחות לי זה לא עבד. וזה בדיוק מה שהראה לי שהעסק הוא לא דתי ולא שייך בכלל לשם. אני מרגיש זבל כאשר אני נופל, גם אם זה מותר וגם אם זה אסור. אני יכול לשכנע את עצמי עד שנה הבאה שזה מותר ושאני שונה, אבל ברגע שאחרי, באותה שניה של הנפילת מתח - אני מרגיש נורא ואיום, גם אם זה מותר וגם אם זה אסור וגם אם זה שכנעתי את עצמי חצי שנה שזה בסדר.
אז כן, מקריאה של המיילים היומיים גם עשרים שנה - לא ייצא כלום. ואני כותב את זה למרות שחלק גדול מהדברים שהתפרסמו במיילים היומיים הם דברים שאני כתבתי, אבל אני יודע היטב שאם מישהו משלה את עצמו שהוא יחלים רק מהקריאה שלהם - אז עדיף שיפסיק את המנוי למייל היומי כי הקריאה הזאת לא הולכת לעשות לאף אחד את העבודה.
קצת תכל'ס. לחשוב שאם מישהו נופל אחרי 300 ימים זה בדיוק כמו לפיול פעמיים שלוש ביום - זאת טעות וגם שטות מדרגה ראשונה. זה בערך כמו לומר שאין הבדל בין חולה סרטן לבין אדם בריא כי בסוף כולם מתים. כן, כולם מתים בסוף אבל לחולה יש אולי חודשיים ולמי שבריא יכולות להיות עוד עשרות שנים מאושרות. אני לא יכול להבטיח שלא אפול היום, ובודאי שאני לא יכול להבטיח שלא אפול מחר, אבל את ה 577 ימים האחרונים שעברו עליי בנקיות - אף אחד לא יכול לקחת ממני, גם אם היום אפול ואתרסק לרסיסים. מה שיש לי זה להודות לאלוקים על כל אחד מהימים האלו ולבקש ממנו שישאיר אותי נקי גם היום.
למיטב הבנתי, אחת הבעיות הגדולות שלנו היא הרצון הלא ריאלי שנוכל לומר יום ש"התאווה מאחרינו", שזה דבר שלא יקרה אף פעם. האמת היא שזה כן יקרה יום אחד, אבל אז לא נוכל לומר כלום לאף אחד כי נהיה בקבר. עד 120 נמשיך להתמודד עם התאווה, והשאלה היא האם נתמודד איתה מתוך נפילות חוזרות ונשנות (כפי שאתה כותב: פעמיים שלוש ביום) ואז החיים שלנו בזבל (ולא משנה כמה נשכנע את עצמנו שזה בסדר), או שאנחנו מחליטים שאנחנו עושים משהו עם זה ומודים שלעולם לא נשתחרר מזה, ואז יש סיכוי לחיים מפוכחים.
אין ספק, הדרך הזאת היא לא קלה, וכפי שאתה כותב היא דורשת אומץ ("אני פשוט מפחד מעצמי..."), אבל אולי לעזאזל הגיע הזמן להפסיק להאשים את כל העולם ואשתו ולהסתכל במראה באומץ ובכנות? כי מה שאני רוצה בסך הכל זה חיים נורמליים, אבל הם לא יהיו כאלו עד שלא אבין שאני שונה. אין מה לעשות, יש אנשים שנולדים עם נכות, יש אנשים שנפגעים ממחלות או תאונות דרכים או מה שזה לא יהיה, וזה העולם. מי שלא מבין את זה וממשיך להתכחש לכך שיש אנשים שהם שונים וחולים הוא פשוט לא אדם ריאלי. ומי שאיבד רגל וימשיך לבכות כל החיים על זה שאלוקים דפק אותו - כל הבכיות האלו לא יזיזו אותו מילימטר אחד לקראת הליכה על שתי רגליים (וזה גם לא יעזור לו לגדל רגל חדשה), אבל אם הוא יקבל סוף סוף את הנכות שלו - הוא יוכל להתחיל בהתקנה של פרוטזה ולפתח לעצמו חיים נורמליים (למרות שהרגל לא תגדל לעולם).
כן, אני חולה. אני נכה נפשית (וגם פיזית ורוחנית). ואני יכול להמשיך לטמון את הראש בחול כמה שאני רוצה אבל זה לא ישנה את העובדות הפשוטות. לכן הברירות שלי הן שתיים: או שאני ממשיך להתאבל כל החיים על כך שאלוקים דפק אותי, או שאני מקבל את המצב שלי ובודק מה לעזאזל אני יכול לעשות עם זה חוץ מלבכות. ואגלה לך סוד: כן, יש מה לעשות. זה אמנם לא קל אבל זה אפשרי. יש כאן בשמור עיניך כמה עשרות חברים שנקיים תקופות ארוכות והחיים שלהם טובים, וזה למרות שהמחלה הזאת לא הלכה לשום מקום וכל פעם שאנחנו רואים בחורה או טריגר אחר זה ממשיך לקרוץ לנו, אבל אלוקים נתן לנו את האפשרות לא לפעול ולא להשתמש בתאווה.
אח יקר, אני כותב מהלב ומקווה שהדברים יכנסו אל הלב. הפורום הזה מלא בחברים שבאו לבכות ונעלמו. אני לא מתווכח עם זה כי אני לא מתווכח עם אלוקים. הוא יודע מה המסלול הכי טוב עבור כל אחד. השאלה היא מה אתה רוצה כעת? לספר לנו כמה קשה להיות מכור למין? את זה אנחנו יודעים. לבקש עזרה? אם כן - אז הגעת למקום הנכון כי יש לחברים כאן מה להציע.
