זר, שאינו מכור, לא יבין את ההתרגשות, את הרצון לחגוג. מי שכמוני, כן. שמונה, שמונה שנים חלפו מהאוננות האחרונה שלי. החלום להיות נקי הפך למציאות יומית. למרות שדי התרגלתי והמילים הנדושות, אני לא מוצא הגדרה אחרת מלבד, נס. בדרך הטבע אין סיכוי לשינוי כזה. משהו בי השתנה, אני אדם אחר, בהרגשה, בחשיבה, ובשלל התפקודים שלי, התגובות שלי אחרות. באמת לא מובן מאליו. כבר זמן שאיני חש רמאי בהכריזי – שלום שמי... ואני סקסוהוליסט בהחלמה. אני שמח בה, היא הפכה לחלק ממני. תודה אבאל'ה.
לימדו אותי שהדרך הכי טובה לומר תודה היא להעביר הלאה את מה שנמצא ברשותי, זו הסיבה שארצה לחלוק עימכם מעט מהמחשבות והתחושות על השינוי שחולל בי הכח העליון, יהי רצון שיהא לתועלת.
קצת רקע ליחס המיוחד שלי כיום ליום הזה. לתאריך בו נפרדתי מהאוננות. בשנות ההחלמה הראשונות שלי כמעט שלא ייחסתי לו חשיבות, העדפתי לעין ערוך את ז' טבת התשס"ד (1.1.2004) זה היה היום שבו נפגשתי לראשונה עם התוכנית, היום של פעולת הכניעה העמוקה ביותר עבורי, ביום הזה ויתרתי על קשר מאוד משמעותי, הסכמתי לעשות את מה שהציעו לי למרות שזה היה מנוגד לגמרי לתוכניות שלי באותה העת. שם נפל לי האסימון. הבנתי שאיני יכול לבד ושאני נזקק לעזרה.
בתקופה חלוצית זו לא היו הגדרות נקיון ברורות לתוכנית SA בארץ. ולכל מכור הוגדרה מפוכחות אישית, בגלל ההתמכרות הקשה שלי - בשנים האחרונות של השימוש לא ייחסתי לאוננות כמעט שום משמעות, הייתי זקוק 'לחומרים יותר משמעותיים' - המטפל הורה לי לאונן ('לחפון', חופניה, מלשון חופן...) הרב שלי אמר לי לעשות ככל היוצא מפיו. וכך נהגתי. גם כשהאוננות הרגישה רע, ורציתי לחדול ממנה, הוא טען שזה מסוכן. והרצון כנראה נובע מהאגו שלי. המשכתי לאונן מעת לעת, ועמדתי בתנאי היחידי לגביה, שלא לשמור אותה בסוד. (לדווח) קצת יותר מ 20 חודשים הספיקו ובכה' אב התשס"ה (30.8.2005) התקשרתי אליו ואמרתי לו שאגו או לא, אני לא רוצה את זה יותר. נגמר.
כשהשתתפתי בקבוצות הכרזתי בסבב הנקיון וההצהרה על שני התאריכים, הצהרה אחת על התאריך שבו הגעתי לתוכנית, הכניעה המשמעותית עבורי, ובנוסף הצהרתי על היום בו אוננתי בפעם האחרונה, כך המשכתי שנים ספורות עד ליום בו ההגדרות נעשו ברורות יותר, 'בצער רב וביגון קודר' קיבלתי על עצמי את הגדרות הנקיות של SA - נפרדתי מעשרים החודשים של מהתאריך הראשון, והתחלתי להצהיר רק על התאריך של האוננות האחרונה – כה' אב התשס"ה.
לא קל למחוק בבת אחת תקופה שכזו, במיוחד שלהרגשתי דווקא אז היו פעולות הכניעה הגדולות שלי, לא הרגשתי שויתרתי על משהו כזה גדול כשהפסקתי לאונן, גם אשתי לא הבינה מה הביג דיל, היא לא תפסה את האוננות כדבר כ"כ גרוע (גם היום היא טוענת במרץ שמבחינתה ז' טבת התשס"ד זה התאריך) הויתור על הימים הראשונים הפך להיות עבורי סמל לכניעה בפני עקרונות גדולים ממני. לאחרונה נתקלתי בשיחה שבין מכור לספונסר שלו, אביא את הדיאלוג כולו, אני חש שהוא ממחיש את שינוי התפיסה שלי ביחס לציון הדרך.
הספונסר מזכיר לספונסי שלו שמחר הוא 'יומו הגדול', ושלמרות העיסוק החשוב שלו (בלש) כדאי שיבוא לקבוצה ויקבל את המדליה של שנה... הספונסי עונה לו – לרוב המכורים זה יום גדול, 'המדליה' מציינת את העבודה הקשה והנחישות. אני לא רוב המכורים. לי 'המדליה' לא מנציחה תקופה של הצלחה. אלא את הסיום של זמן הכישלון הגדול. אני נכשלתי, ואני מעדיף שלא יזכירו לי את זה. הספונסר עונה לו – אני מצטער שאתה רואה את זה כך. אני מקווה שיבוא יום ותבין שאבן דרך זו, היא אמנם שלך, אבל היא לא נוגעת רק אליך. היא בשביל כל אלו שעוד לא הגיעו לשם, בשביל אלו שרואים אותך שם וחושבים למה אני לא יכול...
כיום ברור לי מאי פעם שהיום הזה לא שלי או רק בשבילי, ציון הדרך הוא של הדרך עצמה. שזה עובד. בדיוק כמו המהות שלי, נועדתי לאחרים, לדוגמא, בכה' אב השנה (התשע"ג – 2013) תיכננו לצאת לחופשה משפחתית, אחד הילדים חלה ולא היה ניתן לצאת עימו, אשתי נשארה איתו בבית ואני יצאתי עם כל שאר הילדים לבד, ליום שלם של כיף. היה מדהים. בלי עצבים, בשלווה הבחנתי בתאווה לפני שנכנסה לתוכי, הודיתי שאין לי כח והתנהגתי כך. בגלל שהייתי מחובר לאבאל'ה אוהב יכולתי להתנהג כאבא אוהב.
גם לציון הדרך עצמו 'בקבוצת הבית' שלי הגעתי ישר מטיול עם ילדי, לא חישבנתי את הארוע, הבטחתי להם, אז נסענו. מה אתם יודעים, רשמית אפשר לקרוא לי אבו קייאק. מותש אחרי לילה ללא שינה, ונסיעה של מאות קילומטרים התנדנדתי לתוך חדר עמוס במחלימים, ובאחת ניעורתי לחיים. הדופק שלי טס. אני נקי שלושה ימים ושמונה שנים בחסד... לא יכולתי להמשיך ולדבר. התודה חנקה לי את הגרון. מילאה אותו. עד אפס מקום. לא השאירה מרווח לשום דבר אחר. חבר אמר לי להקיא את המחמאות שקיבלתי, להשאיר אותן בחדר, לא הייתי צריך. הם לא נכנסו לתודעתי. היום ברור לי לגמרי שזה לא שלי.
כבכל שנה, גם הפעם התחושה אחרת. השנים הראשונות עמדו בסימן ההתרגשות מהשחרור ממלתעות 'הרומנים', מלאך המוות בעצמו הרים את ידיו, התייאש ממני והלך למצוא לו אובייקט אחר... ובהמשך חוויתי שמחה בזוגיות המתחדשת, הפעם המוטיב המרכזי שעל סדר היום הוא התקשורת עם הילדים, זה טרי מכדי שאתאר אותו מעבר לכך שאני חש שמשהו בתוכי התבגר, ככלל כיום אני יותר נינוח. לא הייתי לחוץ לפני מכמה יהיו, מה אומר ואיך אשמע, מהברכות המחמאות או הביקורת שאקבל, לא הכנתי כלום (ימים קודם כתבתי חלק מהפוסט הזה, אבל לא חשבתי לדבר עליו) ידעתי מהי מסגרת הזמן העומד לרשותי וביקשתי מאבאל'ה שיהיה איתי. הרגשתי אותו. קיבלתי בשלווה את העובדה שמחקתי בטעות את ההקלטה (או שבכלל לא הקלטתי, אין לי מושג)
עובדה נוספת וחשובה שמדהימה אותי לא פחות - השלווה שבחוסר הידיעה. כשהתחלתי את התהליך ידעתי יותר ממה שאני יודע היום. בתחילתו, ציפיתי שאחרי שנים בהחלמה, כשאהיה מפוכח ונקי יותר יהיו לי עוד תשובות, ברורות יותר ביחס לסיבות ותנאים שהובילו אותי לאן שהגעתי, בשימוש ובהחלמה. וזה פשוט לא נכון. אין לי מושג מדוע אני קיבלתי את המתנה הזו ולא אחר, במה זכיתי שנשארתי על הרכבת בעווד שרבים וטובים ירדו ממנה. אני לא מבין מדוע יש שעושים הכל ונכשלים ואחרים שעושים פחות, מצליחים...
ככל שאני מתקדם בתהליך אני מבין ויודע פחות, שלא תבינו לא נכון, יש לי ניסיון, זכיתי ללוות חברים רבים בגישושים הראשונים של דרכם, שוחחתי עם המון אחרים בכל מיני שלבים של החלמה, ועדיין אין לי מושג מה אני בדיוק הולך לומר בשיחה. המסגרת ברורה. עקרונות הצעדים לא השתנו, הכניעה - המסירה - ההכרח ביציאה מהאנוכיות, מהריכוז עצמי, חשבון הנפש העצמי, הכל אותו הדבר, משהו בי אחר, אסביר זאת באמצעות מספר דוגמאות פשוטות –
לפני זמן כשהיה מגיע חבר חדש ידעתי מה הוא צריך לשמוע. וכשהגיע זמני לחלוק, פצחתי ברשימת עשה ולא תעשה מסודרת, עם הזמן למדתי שדווקא דברים הפוכים השאירו את החבר החדש דבוק לכסאו. הייתי בהלם ובאלם כשחברים סיפרו מה גרם להם להישאר בתוכנית, הפוך לגמרי ממה שדמיינתי – דווקא שיכור שחזר הרגע מהתרסקות וליהג על 'הקרקעית החדשה' שמצא... החבר פשוט ראה את עצמו בעוד זמן...
כשאדם עם כמיהה חזקה היה מתקשר רגע לפני שימוש, היו לי משפטים מוכנים מראש, נימוקים ברורים מדוע הוא צריך להישאר נקי, על טהרת ההגיון, בד"כ קטעתי אותו אחרי שניות (אני הרי יודע להמשיך את מה שהוא רוצה לומר, וחוצמיזה הוא הרי מסטול כרגע, לא?) ושיחררתי צרור משימות שעליו להשלים ואז בוודאי יתחבר מחדש לחיים. דווקא כששתקתי, חיבקתי, קיבלתי, בחום. הודיתי יחד עם המתקשר בחוסר כח מול התאווה שלי ושלו, כששיתפתי אותו בחוסר הידיעה של מה שקורה או צריך לקרות, משהו בשנינו נרגע. זה לא שאין סדרת משימות שכדאי לעשות 'כשהכדור בקנה', יש. ואומר אותן, כהשתדלות. רק בנימה פחות ודאית מהעבר.
באופן כללי אני מרגיש קל יותר, פחות כבד, כאילו גוש גדול בתוכי התרכך, אני מפחד פחות מטעויות. לרגעים רבים, גוברים והולכים אני חש שתפילתי בצעד השלישי "שחרר אותי מכבלי" מתקיימת. פחות כבלים, הרבה יותר שיחרור, איני מאויים מכל תאווה הנקרית בדרכי, וכפי שנכתב ומובטח בספרות, כשאני מחובר האינטואיציה שלי עובדת בכיוון הנכון, חיי המחשבה שלי משוחררים ממניעים לא נכונים, הם פשוט נמצאים במישור גבוה ממה שהכרתי, יש בו פחות המולה, יותר שקט ובהירות.
בתחילת דרכי, כשהתבוננתי מלמטה בהולכי על שתיים, המטרה העיקרית היתה שלא לפעול על תאווה – לטפס אל מעל פני האדמה, ממינוס לאפס... חשתי לא ראוי כאדם. בהמשך התחלתי להסתכל על זולתי מלמעלה, הייתי משוכנע שהתוכנית מוסיפה לאישיותי 'פלוסים' שאין לאנשים אחרים, כיום, השנה, אני מתבונן בסובבים אותי 'בגובה העיניים', ברור לי מאי פעם, שאני לא פחות וגם לא יותר. אני חלק מהציביליזציה. כבר לא מביט 'מעבר לזכוכית' אל פלנטה אחרת, יחודי אמנם, אך שייך בעולם.
לאחרונה נדמה לי יותר ויותר שאני מתקרב לשער גדול, שטיח אדום פרוש בפתחו ומעליו בלונים ססגוניים מתנפנפים ממשבי רוח קלילים בשמים בהירים המרעידים מעט שלט צבעוני - ברוך הבא לאנושות.
