מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה מוותר על התאווה כמה פעמים. אני מוותר כי זה לא יעזור לי לא לוותר. ומחיר הנפילה כואב מדי.
אבל יש משהו שעליו אני לא מצליח לוותר - על הזכות להתאוות.

לפעמים גוברת הקנאה באלו שיכולים לצפות בלי מצפונים... לגויים... קנאה לאלו שיכולים ללגום כמו ג'נטלמנים... אני גם רוצה!
אני לא טיפש, ירד לי האסימון שאני לא יכול. אבל הכמיהה מבפנים הורסת אותי. למה כולם יכולים ואני לא? אני לא מוותר על הזכות.

גם בתאווה המותרת, אני מוכן לוותר עליה אבל לא על הזכויות שיש לי בה. מגיע לי. גם לפי חז"ל... יש לי זכות!

הבעיה היא, שדי ברור לי שכל זמן שאני לא מוותר על הזכות להתאוות אז בעצם לא מסרתי את חיי לאלוקים. ואין כאן אלא צום. ובסוף עוד ידרשו ממני פיצויים על הצום והסבל...

לכן אני מעלה את הנושא, ומודה שאני חסר אונים מול הזכות לתאווה, ובדבר הזה אבדה לי השליטה על חיי. אני חי את כל חיי כדי לעמוד על הזכות הזו. מסכן שכמותי.

איך אני מזדהה איתך...

עלית על נקודה חזקה. צריך לחשוב על זה באמת.

אוהב!

ידידי,'זכות להתאוות'? לי אין שום זכות שכזו. תאווה במהותה היא רעל עבורי. היש לי זכות ללגום ציאניד? אגב הלכה, מה עם 'ונשמרתם'? אתמהה.

שלום לכם מאד אהבתי לקרוא מה שכתבת מאמר מאד יפה ..יש לי שאלה אני רווק בן 35 ועדיין לא מצאתי את זיווגי,כל פעם שאני חושב על זה שאני רווק אני מתחיל ליפול בפגם הברית כי אני בדיכאון ועצבות מזה,אני רואה את כל חברי נשואים עם ילדים ואני לא, פשוט לא מצאתי עד כה..איך אני פותר את הבעיה?בבבקשה ממכם תעזרו לי זה פשוט גלגל שחוזר על עצמו שכל פעם שאני בדיכדוך בגלל שאני רווק אני נופל

אסירותודה',
אתה לא יכול לברוח ממציאות קיימת. התאווה קיימת אצל כל אחד, וכולם רוצים להנות ממנה. אני לא מדבר דווקא על פורנו. אני מדבר באופן כללי למשל על סיגריות וכדורגל ואוכל שתיה וכו'.
לנושא:
הושיעא, גם לי יש את התחושה הזאת, אבל בפן אחר: למה השם פשוט לא הוליד אותי אישה ואז לא היו לי את כל התאוות האלה. הייתי נקי וחופשי נהנה מהחיים כמה שאפשר.
אבל ברור לי שלהיות גבר זה המתנה הכי גדולה מה'! אנחנו לא נישן כל היום כדי לקבל גן עדן! אנחנו צריכים לעבוד על זה! אנחנו העובדים של ה', והכי קרובים אליו. מה יותר טוב מזה? להיות גוי זה שיא הזבל, אין רגשות אין מצפון אין מטרה אין שאיפות. חיים בלי תכלית.
ברוך שלא בראני אישה. ברוך שלא בראני גוי!!
בהצלחה

קצת הגזמת תורת ד", לכל אדם יש תפקיד בעולם, חביב אדם שנברא בצלם. אבל יכול להיות שזה נובע מכך שאנחנו מגיעים מאסכולות שונות...

[/quote]

קצת הגזמת תורת ד", לכל אדם יש תפקיד בעולם, חביב אדם שנברא בצלם. אבל יכול להיות שזה נובע מכך שאנחנו מגיעים מאסכולות שונות...
[/quote]

לא אחזתי לאיפה כיוונת את דבריך, כי אני בהחלט מסכים עם מה שכתבת  ???

'תורת השם', לא הבנתי את מה שכתבת. ולעניין היותך אישה. המחלה הזו תוקפת גם נשים. יש מכורות. הסבל שלהן לא פחות משל גברים.

אני רק אמרתי שבמציאות הקיימת, אין כזה דבר שאין לך זכות להתאוות.
נכון, יש מכורות. אבל המצפון שלהן הרבה פחות אכזרי משלנו...
והיום, התאווה הזאת קיימת אצל כל אדם, אם כי רובם לא מדברים עליה. או שזה חלש אצלם.
אצל נשים התופעה נמוכה, ובהרבה.

לא אתווכח איתך. הנסיון שלי במציאות אחר. גם עם מכורות.

אסירות,
זה לא דבר שהיסוד שלו הוא ניסיון...
זה דבר מציאותי. נשאל את זה ככה: איך אתה מתמודד עם התאווה באופן כללי [זאת אומרת לא רק התשוקה מינית].
ומחילה, לא ממש הבנתי איך יש לך ניסיון עם מכורות... [אלא אם אתה עובד עם מכורות גם בפורום?]

תודה חברים על התגובות.

שוחחתי לאחר מכן עם חבר מהתכנית. הוא עשה לי סדר בבלגן.

בעולם הרוחני, הרצון הינו פעולה - מחשבה כמעשה! כיוון שההחלמה היא גישה רוחנית חדשה והפוכה מהגישה הרוחנית החולה הקודמת, אזי הרצון והמחשבה קובעת!
אי אפשר לומר אני מוותר על התאווה אך לא מוותר על הזכות לתאווה - כי הזכות לתאווה היא גישה חולה - הפנטזיות הם רעילות בדיוק כמו שאר ביטויי התאווה.

ובכלל כל הגישה של מגיע לי, יש לי זכויות, זה מה שהביא אותי לבריחה. אני רוצה לשלוט ולנהל. ואם אני לא מצליח אני קורס. חייב לברוח. חייבים להרפות!!! אין לי זכויות כלל...
רק רצונו יעשה. זה הבסיס של צעד 3. אם נשארו לי זכויות שאני לא מוותר עליהם, אזי עלי לצעוד מחדש את צעד 3.

ולסיום, התוכנית שלנו לא מתעסקת בתאווה, אלא בשפיות. אם אני רוצה לשמור על שפיות עלי להיפרד  בדיוק מהדבר הזה - הזכות לתאווה!
מהתאווה עצמה אין בכוחי לוותר, הרי אני חסר אונים שם! כל מה שבידי זה רק לוותר על הזכות לתאווה ולהתחנן מאלוקים שיעשה לי את החסד ויקח ממני את התאווה!

כמה מזדהה בתור מכור עם מה שאתה אומר.
זה בדרך כלל הבסיס של הנפילות שלי.  אני אומר לעצמי,  זה מותר,  מה הבעיה?  כולם עושים את זה.  אני צריך לזכור שאני לא כמו כולם.  אני מכור.  אני לא יכול לקבל את הזכות להתאוות.

'תורת', אני לא רוצה להסיט את הפוסט של הושיעה ממטרתו, אענה לך בקצרה ולהבא אבקש שאם יש לך משהו לשאול עשה זאת בפרטי. אין טעם לקחת את הפוסט לכיוון אחר ממה שפותחו נתכוון. אתה כותב על מה שנראה לך. אני כותב את הנסיון שלי עם אנשים את המציאות כפי שאני חוה אותה, זכיתי להיות עוד קצת זמן בעסק הזה, ראיתי לא מעט אנשים ושוחחתי עם רבים מהם. ומכאן אני יכול לכתוב את הנסיון שלי איתם.

וכן, גם עם מכורות, לך נראה ש... אני מכיר. השתתפתי ועודני, בקבוצות מעורבות, היכן שיושבות גם נשים מכורות, הסבל שלהן עצום. קיבלתי המון מלראות אותן כנשמות כואבות ולא כחפצי מין שנועדו לשרת את 'הזכות' שלי עם תאווה. מה אני עושה? ראשית, לא מתמודד עם תאווה, היא תמיד היא ניצחה ולעולם היא גם תנצח, משהו בי שבור. כשהיא נכנסת לתוכי אין לי סיכוי. דרך תוכנית 12 הצעדים יש לי אפשרות לא להכניס אותה לתוכי. רק להיום שמונה שנים ושבע עשרה ימים.

זה ארוך ולוקח זמן ללמוד את זה, אתה יכול לקרוא לא מעט בפורום 12 הצעדים, כתבתי בעצמי כל מיני דברים, כהתחלה אתה מוזמן לקרוא את הסיפור שלי. שיהיה לך בהצלחה.

ולהושיעה, תודה על דברים נכוחים. התחברתי.

הושיעה, אני כ"כ מתחבר.

ברור לי שהמחלה שלי עניינה הריכוז העצמי, כלומר ה"מגיע לי". לכן התרופה גם היא נתינה, לצאת מעצמי.

הייתי מוסיף שאמנם יש לי אובססיה לסבול בריכוז העצמי ולחזור אליו כל הזמן ("בטחון סוטה בכאב מוכר"), אבל ברור לי שהמקום שבו אני מרגיש טוב עם עצמי, שלם ומאושר הוא כשאני מצליח להכנע, לצאת מעצמי ולתת.