כבר יומיים שיש לי מחשבות- רציתי לשתף- עכשיו יש לי זמן ב"ה.
יצא לי להסתובב ברחוב בירושלים- היה לי צורך לעשות סידורים- עדשות וכדו'-
אני בוכה, אני בוכה לא כי נפלתי אלא כי הם נפלו, הם נפלו ואינם יודעים על כך. הם מסתובבים כל היום כל הזמן, איני מסוגל לכך, אני כולי בוכה.
חושב על מה אפשר לעשות, כיצד אפשר לתקן, אבא אני פונה אליך- מדוע? מדוע כך צריך להיות? אתה יודע מה היא עונה לי- חם לי! חם לי!
אבא חשבתי אולי הפעם במקום לקחת ממני את התאווה לעשות שלא יהיה קיץ, נראה לי זה פתרון יותר טוב. ככה תמיד יהיה קר ולא יהיה את התירוץ של קר לי.
אני בוכה על אלו שחושפים את עצמם כך, מאפשרים לי לראות את היופי שלהם, כן, יופי אני מודה, אבל זה הכול חיצוני, זה הכול הבל הבלים, איני רוצה לראות אותך כך, זה לא את אחותי! זה לא את! כולך יפה רעיתי ומום אין בך. אבא אני מבקש חורף.
אז זהו שלא, אין לי מה לעשות הקיץ תמיד יהיה, אבל הכאב שלי נמצא כל הזמן- על אלה אני בוכיה- על בנות ישראל.
מדוע, אינכם מבינות שצניעות היא לא איסור אלא זכות, צניעות זה לא דבר מגביל זו ברכה, צניעות זה יופי, צניעות זה הכול.

הדברים של סוד אם איני טועה- תודה לך- זה הסביר לי למה אני כאן-



יש לי כח רצון אבל אני מרגיש שזה לא מספיק.
אני הולך ברחוב כל כך הרבה חוסר צניעות א"א שלא לראות.

זהו כרגע ב"ה מתחיל לעבוד יותר חזק... במרץ. מקוה שמראות הרחוב לא יכניעו אותי. מוסר את עצמי לאלוקים ומקווה שיהיה מעולה.
תודה לחוזר לאבא.
אוהב את כולכם

מעניין, דווקא אותי הכי מדליק חרדיות צנועות וחסודות. מוזר.
אוהבים.

נקודת השינוי אצלי היתה כשהבנתי שביקורת והטלת האשמה על גורמים שמחוץ אלי - לא יועילו כלום להחלמה שלי.

המחלה היא שלי! זה לא הקיץ, לא הנשים, לא הבגדים הלא צנועים ולא האינטרנט.
זה הנקודה שלי, האם אני מוכן להכנע לכח עליון ולעשות רצונו ולא את מה שנדמה באותו רגע כרצוני.

ואסיים בתפילה, שהיא מין מוטו שלנו כמכורים, שגם היא עוסקת בנקודה הזאת:

אלי,
תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.

אומץ
לשנות את הדברים אשר ביכולתי.

ואת התבונה
להבחין בין השניים.

רצונך יעשה
ולא רצוני.

אמן!

אני איתך חסרונים. המכוסה מפעיל את הדמיון אצלי הרבה יותר. ככלל היו לי אתגרים עצומים לא פחות בחורף. הספונסר שלי סיפר לי על מכור ללא יכולת להגיע לסיפוק (עבר כריתה בשל סרטן באשכים) שהוא משומש עד העצם. אני אישית מכיר מישהו מכור מעל האוזניים חצי עוור...

שלא תבין לא נכון, אתפלל ששום מראה לא יחדור את נשמתי, ואפעל למען תפילתי. אבל הבעיה שלי היא לא בחוץ, כתוצאה ממראה כזה או אחר. התאווה בתוכי. אני מאמין שגם בכיפת הקרח של גרינלנד הייתי משתמש...

נ.ב.
על מה צריך לבכות מי שגר בחו"ל... גויות?!

לא, רק רציתי לומר את אשר על ליבי, אפילו אולי בלי קשר לתאווה, משהו שהיה לי על הלב.
כתבתי את הדברים האלו מתוך רצון ,של, תקראו לזה מספד.
תודה על "ההתלוצצות" חסר אונים ממש הצחקת אותי (אפילו אם התכוונת באמת עדיין גרמת לי לצחוק...)
אני מסכים שלפעמים המכוסה מפעיל את הדמיון יותר אך איני נמצא שם. ב"ה גם לרוב, בנות שלא לבושות צנועה בכלל זה גורם לי לסלידה.
למרות שחרדיות חסודות לא פועלות עלי...לפחות כרגע אני יותר אוהב את הדת"ל יש להם סטייל.

תודה על התפילה היפה השתדלותינו. ואיני מאשים אף אחד במחלה שלי אני פשוט בוכה בתוכי פנימה... לא יודע תקרא לזה אדם שאכפת לו מן הכלל, שקשה לו לראות כיצד אנשים פוגעים בעצמם ובאחרים, לא במובן של האשמה, אלא פשוט כואב, קצת קשה לי להסביר, אולי אם למדת הרב קוק אתה יכול להבין...

אח יקר،

כמו שאסירות כתב، לא משנה הסגנון - הרי התאווה היא בתוכי، חלק ממני.
גם אם היה אפשר להעלים את כל הנשים בעולם לכמה דקות، אני אהיה חייב להמציא אותן בתוך ראשי.
וההולוגרמה הזאת תהיה כ"כ מוחשית، הרבה יותר מהאמיתי.
כי זה הכל אצלי בראש.

לפני כשנה כשיצאתי ממבחן מאוד לא מוצלח באלגברה ליניארית،  חיפשתי תאווה ברחוב והנה מצאתי.
לרגע הסטתי מבט (בטעות - הרי רציתי להסתכל) והיא נעלמה.
התחלתי לחפש אותה ולפתע קלטתי מה אני עושה והפסקתי.
לולא הייתי בתוכנית، הייתי פשוט חייב להמציא אותה וללכת להשתמש.
זה הכל אצלי בראש.

אולי בעצם היא בכלל לא הייתה קיימת במציאות، אלא רק אצלי בראש?

בהחלמה.

אני מבין, תודה,
איני חושב שאני חולק עליכם. פשוט כתבתי את שהרגשתי.

שלום לך אח יקר.
תדע לך בעבר הייתי משתגע מבנות שמתלבשות לא צנוע, הייתי מתווכח עם בנות שהיו במעגל הקרוב אליי על הדברים האלה מנסה לשכנע וכו',
בטוח שהכל יהיה טוב רק עם ההיא שם תלך עם שרוול קצת יותר ארוך.
יש בעיה חמורה היום בעולם שלא הייתה פעם והיא חוסר צניעות, כמו כן פעם גם לא היה גם סיגריות והאנשים המכורים לדברים אלו היו מיעוט.
ויש עוד בעיה שגם דתיות אוהבות להיות נורא "מושכות"- הכוונה שהם כל היום מושכות את החצאית למטה ואת החולצה למעלה("מה אתה רוצה זה מספיק ארוך זה פשוט מתקפל לבד זה מין בד כזה, זה האופנה מה אתה רוצה שאני אלך עם סמרטוטים").
כל זה בהווה אמינא....
היום זה עדיין מפריע לי, אבל שעוברת בחורה ברחוב עם מחשוף אני נהנה לא להסתכל עליה, אני נהנה להבין שאני גבר שיכול בלי להסתכל על אישה בצורה זנותית ושפלה.
שבוע שעבר ישבה מולי באוטובוס בחורה צעירה ובא נגיד שהיא צעקה בלי מילים "תסתכל עליי", הרגשתי בטירוף חושים, היצר עבד עליי קשה, זיעה התחילה להצטבר על מצחי. "תסתכל כבר תסתכל הוא אומר לי דברים כאלה לא רואים כל יום בקטנה אחי".
ואז אמרתי לעצמי "פשוט לא" לא מסתכל ויהי מה וכל כך נהנתי זה היה לי פשוט עונג. הרי בשביל להסתכל צריך להזיז את הראש ובשביל לא להסתכל צריך להישאר עם הראש בחלון מה יותר קל?? להשאיר את הראש בחלון.
אנחנו גברים וגברים יכולים.
כמובן שאני בבית לבד אז הגבריות כבר יורדת אבל לפחות באוטובוס ליד אנשים בואו נשחק אותה גברים אמיתיים ו"נהנה" אם זה בכלל אפשרי מהאתגר.
שבת שלום..
בשמחה.

מעניין...
אבל היום אני נמצא במקום שבו אני בוכה על הדברים ויודע שהם נמצאים יותר עמוק, טעות של חינוך, שצריך לתקן.
אני יודע שאני חסר אונים לשכנע משהי שתלך צנועה, אני רק בוכה על כך.
אני יודע שגם משהי שאנסה לשכנע לא אצליח לכן אני לא מנסה, כשבאה משהי ושואלת האם זה מפריע לי שהיא הולכת כך אז אומר לה: "תקשיבי, לי זה לא מפריע אני יכול להזיז מבט, למי שזה צריך להפריע זה לך!!!" אולי כאשר נציג את הדברים ככה רק אז הם יובנו...
כאשר בת מתלבשת בחושפנות היא לא רוצה להראות את הפנימיות וחבל...
בכל אופן, מקווה להמשך נקיות וצחיחות הדעת.
באהבה.

חבר יקר
ראיתי אצלי שכל זמן שהמשכתי להתמקד באחרים ובבעיות (האמיתיות) שלהם, הבעיות שלי לא נפתרו, ועל פי רוב גדלו.
כשהתחלתי להתמקד במה שהייתי צריך לתקן אצלי ורק אצלי, אני מתחיל לראות את האור בקצה המנהרה

אבל פשוט הרבה יותר להתמודד איתם מאשר מול הרחוב הפרוץ.. לא כן?

לנושא: הם מסכנים. הם לא יודעים על זה, וגם אם הם יודעים הם מתחמקים. הם נולדו למציאות הזאת, ובמציאות הזאת הם חלק מהניסיון שלנו.
אנחנו לא ניתן יד לרצון שלהם להתייפף ולהפיל חללים. סתם.
בהצלחה שבוע טוב

תודה רבה. נתן לי חיזוק.
אוהבים אותך!

חברים
קראתי את השרשור הזה רק עכשיו.
אהיה ישיר, מקווה שהדברים יהיו לתוע לת
נתקלתי בקבוצות לאורך השנה וחצי האחרונות בהרבה מאוד סקסוהוליסטים שהם אנשי חינוך ואנשי תורה.
מכיוון שאני נמנה עם אלה, התלבטתי, הכיצד? מדוע דווקא אנשים כמוני, נמשכים דווקא לשם. מדוע שאנשי חינוך ואנשי תורה לא יימשכו לסמים או לאלכוהול? מדוע דווקא לשם? הרי זה הדבר הכי גרוע שהם יכולים להימשך אליו? הדבר הכי סותר, זה בלתי אפשרי, הרי דווקא אותם אנשי תורה מקדמים אחרים, נותנים, מעניקים, באמת מבינים, באמת מקדמים, אז איך? איך?  (ומי שהבין את הרמיזה הנוספת, שיבושם לו)
שאלה זו, שמופנית כביכול כלפי אחרים, מופנית למעשה כלפי עצמי - הרי אני מחובר לאלוקים, אני מעניק לאחרים, אני נותן, תורם, למה זה לא עוזר לעצמי?
אני למדתי על בשרי, שההתמקדות באחרים לעתים מכחישה את הבעיות האמיתיות שלי.
אבהיר: כאשר אני מתמקד בתיקון העוולות החינוכיות או התורניות, ואני באמת משמעותי ובאמת תורם, ובאמת נותן, ודווקא ההתמכרות שלי מאפשרת לי להבין וכו', אני למעשה לא מאפשר לעצמי את הדבר הבסיסי ביותר שכל אדם שאני עוזר לו ומציל אותו וכו' עושה - אני לא מבקש עזרה.
אני נמצא בעמדה הרוחנית, המחוברת, היודעת, המצליחה, הכואבת, המזדהה, העמוקה, החברית, הכל חוץ מדבר אחד : חסרת אונים.
אני מרגיש שדווקא הבעיה שלי היא שנותנת לי את הכוח.
ו...אני לא מבקש עזרה.
לעזאזל, אני מבקש עזרה.
אני מכחיש את הצורך לבקש עזרה.
הרי אני מצליח להצמיח דווקא מההתמודדות הזו, ואני מצליח כל כך, ואני נוגע באנשים,
החיים הכפולים וההכחשה לא מאפשרים לי לראות את מה שבאמת רובץ מתחת לפני השטחו - אדם מזויף, שטוח, שקרן, צבוע,
לפעמים אפילו ההכחשה עובדת כל כך טוב שגם אני לא רואה את זה, כל מה שאני רואה הוא מאמץ עילאי של כוח הרצון שלי, מאמץ שאני רואה כיצד הוא מפיח רוח ותקווה באחרים, כיצד דווקא הדרך אותה עברתי עוזרת לאחרים...
ובעצמי, בעצמי אני לא מטפל. אני לא יכול לטפל. לא יכול להודות בכך שאני צריך לטפל בזה.
וככל שעוברות השנים, ככל שאני חי יותר, ונעשה רב יותר משמעותי, דמות יותר קורנת לסביבתי, הפתיחה נעשית יותר ויותר אבסורדית.
יותר קשה. יותר בלתי אפשרית.

חבר יקר, אח יקר, בבקשה ממך, אל תנסה לחנך אחרים.
תעצור את המירוץ הזה. ברור לי שאתה יודע, ברור לי שאתה יכול, ברוםר לי שאתה תצליח, אבל לפחות מה שאני למדתי על בשרי - זה שאתה תמשיך עם החיים הכפולים.
זה שווה את זה?

תודה לך על כל מילה שלך אתה באמת נותן הרבה מתנות אין כמוך.
אתייחס במעט לדבריך:
לא באתי מתוך רצון לחנך. לא באתי מתוך רצון להטיף, לא באתי מתוך רצון לכלום.
רק בכיתי, זהו, אני מסכים לכל מילה שלך, אמת בכתיבתך, אני מודה לך על כל מה שכתבת, באמת דברים נפלאים.
כמוך אני חושב, התפקיד שלנו, של כל אחד מאיתנו היום, הוא להסתכל על עצמו, ורק על עצמו.
לשאול את עצמו כיצד הוא יצליח להתרומם, לדעת לתת הכול וגם לפעמים לעצמו אבל ע"י הכוונה.
אחד הדברים שאני מרגיש בתוכנית היא שבגלל שאני לא הצלחתי עד עכשיו היא כי אני לא יודע לדבר אל עצמי, לעמוד מול עצמי ולומר: איפה אתה? למה את כך?
הבנתי שאני צריך משהו שיעזור לי בזה. משהו שילך איתי ביחד לצעוד את הדרך כאשר המראה נמצאת בצד השני ושואלת: זה אני?
תודה רבה.
אני כן מאמין שאדם צריך להאמין בעצמו, אך אחד הדברים שהוא צריך לעשות זה להיעזר בחבר, כי כנראה שלא תמיד לבד הוא יצליח.
יש בנו כוחות אדירים, צלם אלוקים, אנחנו צריכים אמונה שהם נמצאים בתוכנו, ואת זה קשה לי להבין ואני צריך עזרה.
תודה שוב.
אשמח לדבר.

אסירותודה כתב on 15 אוג' 2013 18:05:

ממש מזדהה עם הנקודה הזאת...