רציתי לכתוב על בדידות.
אצלי הבדידות מובילה אותי ישר לאוננות. אני מרגיש בודד בהכרח אני מרגיש "קורבן" של המציאות , חריג. "רק לי קורא דברים כאלה" , נכנס לבדידות והולך להתחבר עם עצמי בדרך חולה.
תחושת הבדידות אצלי מגיעה מתחושת עלינות על הזולת או מתחושת נחיתות מהזולת . כי כשיש לי בעיה אז פעמים אני חושב "כן, אצל כולם הפתרון יכול לעבוד אבל אצלי זה כבר... " בטח אותי יילמדו שאין ייאוש" . - זה מגיע מתחושת עלינות.
פעמים שהבדידות מגיעה מתחושת נחיתות. כי במקום לשתף את חבריי במה שאני עובר, אני נוטה להסתיר מהם. יכול להיות שאני עובר תקופה קשה אבל ששואלים מה נשמע? באוטומט , בתחושה של יצר קיום אני חייב להגיד -"הכל טוב" , "הכל סבבה" , לצחוק , להצחיק את כולם.
מבפנים אני קרוע עובר קשיים אבל אני לא מעז לשתף את החברים "המושלמים" שלי .פה, אני יכול להיחשף - כי כולנו באותה צרה אבל אצל חבריי ויש לי הרבה אף אחד לא יודע מה אני עובר. תמיד סבבה, זורם אצלי. מבחוץ הכל נראה זורם אבל מבפנים ממש לא.
איך אדם כמוני יכול להרגיש בודד? יש לי מלא חברים , חברותי , מצחיק יכול להתחבר להרבה אנשים. אז למה עד עכשיו אין לי חבר אמיתי ? למה אני מרגיש עם ההרגשות שלי ?
כי את הכל דחפתי פנימה. איבדתי שליטה על חיי רק מבפנים וזה הכי גרוע .
כי מבחינה חיצונית ממש לא איבדתי שליטה. אני עובד, לומד, מקבל ציוניים טובים, צוחק, עוזר לאנשים אחרים. אז מה הבעיה ? הבעיה שלי היא בפנים, אני מתבייש במי שאני, ברגשות שלי , במחשבות שלי , בפחדים שלי , בשטויות שלי , בטעויות שלי . אני מתבייש לומר בחוץ "אני חלש" "אני צריך עזרה" "אני כמו כל בני אדם , חלש " . אסור , ככה התחנכתי - שמשהו הגיע לבית שלנו סידרנו את הבית ב 100% , לפני שאמא שלי מרימה את הטלפון כולם צריכים להיות בשקט, אסור לריב להשמיע קול. מושלמות.
רק שאדע לשתף , להתחבר לאנשים לא בגלל היופי או ההצלחה , אולי אוכל לחוות אחדות אמיתית עם אדם אחר.

תודה רבה על השיתוף והכנות! 
בדידות היא באמת גורם מרכזי למחלה.