"כל ימי גדלתי בין החכמים"... מילדות נמשכתי לספרים על גדולי ישראל. תמיד התפלאתי מאותם גדולים שכבר נולדו "גדולים", שיחד עם שכל גאוני עמלו עמל אמיתי בתורה. אותם אלו שקנו להם מידות תרומיות, ושכיום הם עדיין חיים, בספריהם, בתורתם, בהתנהגותם ה...מושלמת.
אני זוכר את עצמי עומד בגיל צעיר מאוד ליד אבא שלי, מתפלל שמונה עשרה, וכשאני מסיים את התפילה אני מבחין שהרב של בית הכנסת סיים את התפילה לפני. "אתה רואה- אמרתי לאבא שלי- אני יותר צדיק מהרב!". עם השנים הבנתי שצריך להשקיע בזה ולעבוד בשביל זה, כמו שכל גדולי ישראל השקיעו. למדתי שנים רבות בישיבה, הוסמכתי לרבנות שכונה ורבנות עיר, אבל ידעתי שכל זה חיצוני. כי הא"אני האמיתי" זה במקום אחר לגמרי. כי זה לא משנה מה אתה עושה, מה שמשנה זה היכן הראש שלך נמצא. שכחתי כמעט את כל מה שלמדתי. ידעתי שזה תנאי כזה, שמופיע בפרשת ציצית, שרק מי שמקיים "ולא תתורו" מתקיים בו "וזכרתם את כל מצוות ה'".
ואני עצוב ומאוכזב. גם ממני, אבל בעיקר ממנו. מה בסך הכל רציתי? לגדול בתורה? להיות ירא שמים? ברור לי שהם -ה"גדולים"- לא התמודדו עם יצר כמו שלי!!!! אז למה זה מגיע לי? מה עשיתי שאני כאן במקום בו אני נמצא, והם שם למעלה בדרגתם העליונה? אם הייתי נולד אולי במקום אחר, למשפחה אחרת בעיר אחרת, אולי זה היה אחרת? למה אתה שיושב שם למעלה, החלטת לשים אותי במקום בו מה שיצא ממני זה... כלום?????? תעודת רבנות כזאת או אחרת לא מעידה על כלום. היא (אולי) מעידה מה אני יודע, לא מי אני. ועל כך אני רוצה לבוא בתביעה אליך- בורא עולם- בראש השנה הקרוב, על כל הפעמים שבכיתי אליך, ולא שמעת. על שחטאי היחיד הוא רצון חזק להיות דבוק בך, ואתה דחית אותי עם יצר חזק. אתה פשוט לא פייר!!!!

יש תקווה היקר, אוהבים אותך.

אנו מזדהים איתך. כל כך הרבה פעמים צעקתי זעקתי לאבא לעזרה! והוא, בעל הכוחות כולם, בעל כח השמיעה, חרש??
ואולי הוא לא כזה חרש אם אני כאן, ואתה כאן, ואני כרגע באמצע לכתוב לך...  אולי יש לו לאבא שלנו תוכניות מיוחדות יותר עבורינו?..
לא שבחרתי בדרך הזו, לא אני החלטתי לגלות את כבודו יתב' בעולם בדרך כה מוזרה,
אבל אולי יתכן שיש לו לאבא מסלול עבורי ועבורך שהוא דוקא יביא אותנו אל השלימות? מה אני יודע? אני לא רואה מטר קדימה, איך אדע מה הכי טוב לי?
אם אלוקים היה נותן לי את המושכות הייתי משנה הרבה דברים. הייתי בורא רק יום בלי הלילה, בלי החושך, בלי השחור, אבל אבא כותב שזה טוב מאוד! אני מאמין לו.
השכל נעצר, לא מבין, כאן מתחילה האמונה, אמונה אדירה, אמונה שבה אלוקים מאמין בנו גם כשהפסקנו להאמין בעצמנו.
חבר יקר, אני מאחל לך שתזכה לפגוש כמה מהאנשים כאן שהיו מתים מהלכים, גושי תאווה, רחוקים בתכלית הריחוק מריח של אלוקים, היום הם כסא לכבודו...
אבא אוהב הביא אותך היום לכאן, אתה צודק בשאלה שלך, "זה לא פייר!!!!!" אבל כעת אולי יותר מתאים לומר תודה אבא. תודה לאבא שלא נטש, שלא שכח...

אנו מתקרבים לימי הרחמים והסליחות, אאחל לך שתזכה להתקרב מחדש לאבא אוהב, ולזכות לסליחה, לזכות לזה שתוכל לסלוח לו על הכל... ושתרגיש נסלח על הכל.
אשריך שהוצאת את הזעקה מן הלב, כעת הלב פנוי יותר לתובנות חדשות, להיכרות חדשה עם אלוקים כפי שאנו מבינים אותו. לאלוקים אוהב.

אמליץ לך לשים כרגע את השאלות בצד, מכיוון שלא התשובות עליהם יחזיקו אותך נקי. זו לא תוכנית של פילוסופיה והסברים. זו תכנית של פעולות.
עם ההתקדמות של הפעולות, מסכים ירדו, ותמצא חזרה אבא נהדר, אבא שישב כל השנים הללו והתגעגע. נשמח לקרוא את התובנות שלך מהמשך הדרך...

יש תקווה ?-!-!

אוהב
הושיעה

תמשיך לבוא. דברים טובים קורים.
ואולי יום אחד תבין למה אלוקים שם אותך במקום הזה, ואולי ....לא.
מה שברור שהוא היושב לו במרומים יודע מה הוא רוצה ומה הוא עושה, ושום דבר לא קורה בעולמו בטעות.
בהצלחה בדרך.

אפשר להצטרף?
לא פייר שאשתי לא מסכימה לנסות לשקם את הבית שלנו בדרך שאני רוצה.
לא פייר שאני עושה (כמעט) כל מה שאומרים לי לעשות ולא מצליח להישאר נקי.
לא פייר שקיבלתי מחלה שאי אפשר להבריא ממנה וכל חיי אצטרך לשמור על רמה רוחנית גבוהה ולשמוע בקבוצות שיתופים מחברים שלא אני בחרתי.
אבל תרשה לי בנקודה הזו לשנות מעט את הטון, לימדו אותי שהגישה הזו היא חלק מהמחלה, התפיסה שאני יודע מה צריך להיות, וכל מה שלא קורה כמו שרציתי הוא לא פייר. (כמו ששיתף חבר בקבוצה – אם הייתי רואה את אלוקים בזמן שהייתי חולה, הייתי מכריח אותו לתת לי לנהל במקומו את העולם ולתקן את כל השגיאות שלו) לימדו אותי להסתכל על המתנות שאני מקבל, להבין שכנראה אלוקים יודע מה שהוא עושה. קוראים לזה אסירות תודה.
ברשותך אנסה לכתוב כמה אסירויות תודה.
אסירות תודה לאלוקים שאחרי שסיפרתי לאשתי שבמהלך כל שנות נישואינו צפיתי בפורנוגרפיה על בסיס קבוע ולפעמים אפילו ניסיתי ליצור קשר עם נשים אחרות והיא עדיין רוצה לתקן את הבית בדרכה.
אסירות תודה לאלוקים על שנתן לי כוח ליסוע היום לקבוצה 10 דקות אחרי שנפלתי ולא לשקוע בדיכאון שרק היה ממשיך את רצף הנפילות האחרון שלי.
אסירות תודה לאלוקים שלראשונה בחיים שלי אני מרגיש שיש לי חברים שדואגים לי ואוהבים אותי. (גם על החברים, וגם על זה שאני מסוגל להרגיש את זה).
אהיה כן, רציתי לכתוב את זה כדי לעזור לך לשנות את נקודת מבטך. אבל הכתיבה שיחררה אותי. התלבטתי אם לעלות את התגובה הזו, ואני מקווה שהיא תהיה לתועלת ולכן אעלה אותה. לפחות לאדם אחד היא כבר הועילה.

כמה שאני מכיר את התחושה הזו.
הרשה לי להוסיף מדילי,ולהעצים קצת את מה שפחדתי לומר עד לפני שנה וחצי, אבל מה שעמוק בלב ידעתי שאני מרגיש:
א. בגירסא א':
אלוהים, אני אומר שאני רוצה להידבק בך, שכל מה שאני רוצה זה להיפטר מהיצר הזה ולחזור אליך,אבל תרשה לי, במחילה, לשאול: למה עשית לי את זה? השופט כל הארץ לא רואה את המשפט המוטה הזה שלי, קודם אתה שם אותי בפיתוי הזה, ואחרי זה אתה אומר לי שכל זרע זה אסון לעולמי עד? משל לאבא ששם את בנו, ורחצו,...ולא יחטא? וזה נקרא בעיניך, לעשות טוב?
ב. בגירסא ב': אתה צדיק וישר ואהוב וחביב, הכל נכון. אבל לי אין גישה לזה. הבאתי על עצמי כזו צרה, גיריתי עצמי, פיתיתי עצמי, עשיתי הכל כדי להסתלק. משה קבור מול בעל פעור, ובעל פעור קטן על מה שאני מוצא באינטרנט...אז, איך אשא פני?  אין לי סיכוי, אבל באשמתי הגמורה. יאוש. דיכאון. צעקה.

ככל שעבר הזמן שאני בתוכנית למדתי את הטעויות שבשתי הגרסאות האלה, זו שמאשימה את אלוקים וזו שמאשימה את עצמי. למדתי שכפי שאפשר לחבק אדם שסובל מתאונת דרכים, אפשר לחבק גם אותי. למדתי שחמלה לא סותרת אחריות. שבאשמה לעתים יש רעל. מאידך, למדתי שאלוהים אוהב אותי,ויש לו תוכניות בשבילי, ורק אני, שחושב שאני יודע יותר טוב ממנו, כל הזמן שואל למה, ואיך זה יכול להיות,  ו'זה לא פייר'...

מחשבות
נתן במתנה

כולנו מרגישים ככה.  אני אישית מרגיש שהאני החיצוני שלי בפני אחרים,שונה מאוד מהאני של המכור. אם למשל בכיתה שלי המורה היה שואל מי בכיתה מכור לתאווה, אחד האחרונים שהיו חושבים עליו הוא אני.
אין מה לעשות ככה זה. 
נכון ריבונו של עולם הביא לך יצר קשה,  וזה לא פייר,  אבל שום דבר לא פייר.  לכל אחד יש את הניסיון שלו. תגיד תודה לאבא שהביא אותך לתוכנית.  זה בכלל לא מובן מאליו.
ואני לא בטוח כל כך במה שאמרת על ה"גדולים". אולי הם לא היו מכורים,  אבל בהחלט היו להם ניסיונות.  למשל קח את הסיפור של יוסף הצדיק.  אני ממש לא רוצה לקטרג עליו,  מי אני שאדבר עליו,  אבל נאמר במדרש שהוא ממש נעצר רגע לפני החטא.  בזכות תמונת דיוקנו של אביו,  הוא נעצר כשהזרע בין אצבעותיו.  ויש עוד שפע של סיפורים.

בן יקירי ואהובי
אני לא יודע מה אתך אבל לי אין יצר בעניין הזה לא גדול ולא קטן
אני ח-ו-ל-ה
לא יוסף הצדיק,ולא המלאך מיכאל, גם לא ר נחמן, ר צדוק, או ר מוטי אלון.
אני לא פגמתי בשום דבר, זה לאנשים בריאים, לא לי.
אני שוב פעם,
ח ו ל ה
בהצלחה וסליחה

מוישל'ה,
קשה לי לקבל את המושג חולה. אני מבין שמישהו קיבל שפעת, אני מבין שלמישהו יש סרטן ח"ו, אפילו אם זה באשמתם, כתוצאה מחוסר זהירות. אבל חולה בנושא הזה? להגדיר אותי=אותנו כחולים זה נשמע לי רחוק מדי... במחלה איני יכול לשלוט. כאן אני רוצה להאמין שבידי הדבר אם לשלוט או לא. נכון שזה קשה, נכון שאני נופל, נכון שזה קורה הרבה פעמים, אבל ההגדרה של חולה לא מתחברת לי... אני גם מרגיש שאולי יש בזה מעיין התנערות מאחריות.
אני חייב לספר משהו: היום הלכתי ברחוב והרגשתי שיש לי פחות התמודדות. הסיבה לכך היא מכיוון שחשבתי שאני מכור, וממילא מה יש למכור להפסיד? לכן הרשתי לעצמי להסתכל. עד לפני כמה ימים עוד היה מאבק, אבל ברגע שנתקלתי במושג הזה של "מכור", או "חולה", אז אני לא יכול לשלוט, ובאמת לא ניסיתי אפילו לשלוט. פשוט זרמתי עם העיניים, ולא הרגשתי יסורי מצפון כ"כ גדולים. הרי אני חולה, נכון? ומה יש להאשים אדם שהוא חולה, אם הוא מקיא ברחוב? הוא חולה, זה בסדר...
מבינים את התחושה??? אשמח אם תאירו את עיני בזה.
תודה רבה!

אכן, אני לא יכול לשלוט, בצורה מוחלטת. אבדתי שליטה באופן סופי.
אם נראה לך שאתה עדיין יכול לשלוט על זה, אז למה שלא תפסיק עם זה וזהו?
אתה צודק שהאשמה הרעילה פוחתת, אבל לאט לאט אנחנו לומדים לקחת אחריות למעשינו.
בהמשך אנחנו לומדים להפסיק לשלוט. אבל זה לא אומר להתחיל לזרום עם התאווה, אלא שבמקום לנסות לשלוט ולחטוף מכות פעם אחר פעם, אנחנו מתחילים לתת לאלוקים לעשות בשבילינו את מה שאין סיכוי שאנחנו נצליח לעשות. להפסיק להתאוות.
איך עושים את זה?
טוב בשביל זה יש תוכנית שלימה של 12 צעדים. לי זה מציל את החיים כל יום מחדש.
אם בא לך גם להציל את החיים שלך אתה מוזמן גם.
בהצלחה.
אוהב.

יש תקוה היקר
אתה צודק ב100% -זה לא פייר
ולא רק שזה לא פייר
זה גם לא כוחות
אני תמיד  בסוף מפסיד
אני זוכר שבתחילת דרכי
הייתי בבית חולים ונתקלתי באנשים חולים
בכל מיני סוגי מחלות קשות
(האם זה פייר ?)
ואפילו אני החילוני
הודיתי לאלוהים שאם כבר נתן לי מחלה
אז זו המחלה הזאת ולא מחלה אחרת
אני באופן אישי-לא מסוגל לשלוט בזה
גם אם אני מאד רוצה
ברגע שזה תוקף אותי -אני מאד רוצה ושום דבר
לא יעצור אותי
זוהי סוג של מחלת נפש
זה נשמע מאד רע בהתחלה -אבל ברגע שתקבל את זה
יהיה לך קל יותר
גילוי נאות -אינני צועד לפי התוכנית במלואה
וכנראה בגלל זה -אני עדיין נופל
הבחירה שלך

לא אכתוב כעת על הנושא של חולה חוטא (בעיקר בגלל שיש על זה המון חומר כאן בפורום), אבל ברשותכם אתייחס לאשליה הזאת כאילו אני מסוגל להפסיק.

אתה כותב ש"אני רוצה להאמין שבידי הדבר אם לשלוט או לא. נכון שזה קשה, נכון שאני נופל, נכון שזה קורה הרבה פעמים, אבל ההגדרה של חולה לא מתחברת לי...".

ואני שואל: מה לעזאזל לא בסדר איתנו? האם אדם שפוי שהיה מנסה בכל כוחו לטפס על קיר חלק במשך עשרים שנים ברציפות (וכמובן אף פעם לא מצליח) לא היה קולט שאי אפשר לטפס על קיר חלק? למה רק לנו כל כך קשה להבין את הדבר הפשוט הזה לפיו אחד ועוד אחד שווה שתיים. אה, הכן, לא רציתי מספיק... זה אחת ההזיות האהובות עליי. הרי במעשים שלי בשימוש בתאווה סיכנתי את כל החיים שלי דבר אחרי דבר, אז ברור שהיה לי את כל כח הרצון האפשרי שיש בעולם כדי להפסיק ליפול, אבל זה עדיין לא עבד.

המשרה שבה אני עובד (משרה מצויינת עם משכורת טובה וכל מה שאני יכול לבקש) התפנתה כאשר העובד לפניי נתפס כשהוא צופה בפורנו. עמית לעבודה מהחדר מולי נזרק אף הוא בגלל שהוא נתפס צופה בפורנו. שניהם נתפסו על ידי התקנת תוכנת מעקב פשוטה אך בלתי ניתנת לגילוי. ידעתי היטב שגורלי יהיה כגורלם באם אתפס, ידעתי שזה אפשרי ושזה ענין של זמן, אבל המשכתי ליפול. אשתי תפסה אותי פעם ופעמיים בנפילות חמורות, והבית שלנו היה תלוי על בלימה, כאשר בבנק הנאמנות אני במינוס, רגע לפני שהצ'ק האחרון שלי חוזר ואני הופך מוגבל.

אבל המשכתי ליפול! האם רציתי ליפול? לא. האם ניסיתי להפסיק ליפול? כן. האם עשיתי כל מה שאני יכול כדי לא ליפול? בודאי. אז למה המשכתי ליפול? כי אני לא יכול שלא ליפול. זה חזק ממני. זה כמו לנסות להפסיק לאכול או לישון. לא משנה כמה אנסה, זה רק ענין של זמן עד שאני יאכל משהו או אחטוף תנומה.

יש משפט כזה שאומר שאם אלוקים יאמר לי לקפוץ מהגג במסירות נפש, אני אהיה מוכן לכך בלי ספק, אבל אם הוא יאמר לי לקפוץ מהרצפה אל הגג - לא תעזור לי כל המסירות נפש. אז גם אם אני מוכן למסירות נפש כדי להפסיק ליפול, זה לא יעזור לי (אלא אם כן אני מתכוון להתאבד, מחשבה שללא ספק חלפה במוחם של מכורים רבים).

אז אני מסתכל על ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות ושואל את עצמי: מה לעזאזל לא בסדר עם הראש שלי, ואיך לא הבנתי דבר כל כך פשוט. אבל מסתבר שההכחשה היא אצלי בילט-אין ביחד עם התאווה והנפילות וכל המנגון המשומן הזה של ההרס העצמי. כי דוקא כאן יש איזה שהוא פרדוקס מדהים: אם אני חושב שאני מסוגל להפסיק בכחות עצמי, אז אני ממשיך ליפול. לעומת זאת אם אני מבין שאני חסר אונים ולא מסוגל להפסיק בכוחות עצמי, דוקא אז אני מפסיק ליפול. לא בגלל שפתאום אני נהיה חזק, אלא בגלל שאז אני מוכן סוף סוף לעשות כל מה שצריך (הדגשה הוא על המילה "כל"), ואז אלוקים שומר אותי נקי.

לא קראתי את כל התגובות אבל מה שבטוח זה שזה לא נראה לי ראוי להתריס בצורה כזאת כלפי הקב״ה.

שמעתי סיפור שאולי ירגיע אותך קצת
בחברת "אגד" חיפשו נהג באחד הקוים מישהו הציע את עצמו בדקו אותו וראו שהוא אכן נהג טוב מנוסה ואדיב קיבלו אותו מיד לעבודה,
המסלול שהוא קיבל זה לעבור בכל המושבים מסביב לעיר, ובכל כפר או מושב עולה נוסע אחד ופעם יותר אך בהחלט לא קו מלא ודחוס
כך היה עושה כל יום את המסלול שלו ,יום אחד הוא מוצא חבר שהיה לו מסלול באחד הרחובות הסואנים ביותר בעיר שיורד אחרי שגמר את
המסלול ובידו סכום גדול מאד של כסף,מיודעינו שואל אותו איך אתה מביא כ"כ הרבה כסף ואני במסלול הארוך שלי אני לא מביא אפילו רבע
מהכסף שאתה מביא? הסביר לו החבר שהוא נוסע במסלול עמוס במיוחד וכל תחנה מעלה המון נוסעים ובסוף היום מצטבר לו כסף רב.
  הנהג החדש הבין מיד מה שיש לו לעשות בירר אצלו את המסלול ומחר כבר עשה את המסלול הזה כמה פעמים ובסוף היום בא למשרד
המרכזי של אגד ושם את הכסף על השולחן ,האחראי התפלא קצת הוא הרי ידע שבמסלול הזה אין כ"כ הרבה אנשים חשב אולי במקרה היה
היום איזה סיבה, אך כשראה שכמה ימים שהנהג החדש מביא את הפדיון הגדול הזה כבר התחיל לחשוב שמשהו לא מסתדר לו פה, וקרה לנהג
ושאל אותו איך אתה הצלחת להביא פדיון גדול כ"כ מיד הסביר לו שהוא הרגיש עצמו בזבוז של זמן ועוד שהוא נהג מוצלח ביתר הבין מיד שחבל
שבזמן הזה לא יעשה מסלול מוצלח יותר.
אבל האחראי הפקיד בידיו על המקום מכתב פיטורין ,וכאן כבר נעלב מיודעינו עד עומק נשמתו אני שהייתי כ"כ מסור ורציתי אפילו להביא לכם יותר
פדיון ככה אתם עושים לי?
אבל הרי מובן לכל בר דעת שיש לכל אחד ואחד את המסלול שלו ואת התפקיד שלו ואם משהו ינסה לקחת תפקיד של אחר אפילו תפקיד יותר
טוב ישלוט אי סדר הרי בכל המושבים שלא הגיע אוטובוס חיכו אנשים ולא הגיעו ליעדם וכו' וכו' 
הנמשל ברור כל יהודי נשלח לעולם הזה למלא שליחות מסיומת ואף אחד לא יוכל לעשות את השליחות שלך ואל תנסה אף פעם למלאות שליחות של
החבר ואין אתה יודע איזו שליחות חשובה יותר.