לפני כחודש התחלתי עבודה חדשה.
אחרי יומיים מורטי עצבים רציתי לעזוב.
החלטתי סופית לעזוב.
החלטתי להתקשר לבוס ולהגיד לו שאני לא ממשיך.
התקשרתי לספונסר והוא אמר לי לחכות חודש.
כעסתי עליו, אמרתי לחברים שאני שונא אותו, שהוא לא מבין אותי.
חשבתי וגם אמרתי לחברים: "אז מה אם אני מכור ואני מוסר את החיים לאלוקים, האם זה אומר
שאני יכול עכשיו לעבוד בכל עבודה. אולי גם ראש ממשלה אני יכול להיות".
אבל הקשבתי לו כי אני יודע שבלי התכנית אני אבוד, וספונסר זה לא גרביים אז אני לא יחליף אותו כי
משהו שהוא אמר לא מתאים לי.
הראש שלי סיפר לי שאני לא מתאים לעבודה הזו, שאין לי סיכוי להצליח בה, הייתי משוכנע בכך באופן מוחלט וסופי.
היום, כמה שבועות אחרי, אני עדיין עובד בעבודה הזו, אין לי מושג כמה אני מצליח בה או כמה אני יצליח בה וכמה זמן אחזיק בה, אבל דבר אחד ברור באופן מוחלט: התחושות שהיו לי לגביה בהתחלה מוטעות לחלוטין, מנותקות מהמציאות, לא נכונות, מוגזמות, חסרות פרופורציה. המציאות האמיתית, העובדות בשטח שונות לגמרי ממה שחשבתי והרגשתי בהתחלה.
מקרה קלאסי של רגשות הן לא עובדות.
מה שמדהים וממש עושה לי חשק לבכות, זה שעשרות שנים ניהלתי חיים שלמים, מאות ואלפי החלטות, גדולות וקטנות, על בסיס תחושות והערכות מצב מהסוג שהיו לי יומיים לאחר שהתחלתי בעבודה.
ככה חייתי, ללא הגזמה. רדוף פחדים וסיוטים, החלטתי וחייתי ונפלתי והידרדרתי.
ומתתי.
בעיני, ניקיון ותכנית זה לא להיפרד מהתאווה, זה רק הבסיס, העיקר זה להיפרד מהפחדים והתלות המוחלטת בראש החולה שלי.
התכנית הזאת היא דבר מדהים. נס.
הלב שלי היה מת, קבור תחת מפולת אינסופית של רגשות שליליים מכל הסוגים והמינים. אני לא יודע מה קרה, אבל משהו בתוכי קם לתחייה, משהו אמיתי התעורר בפנים. ההריסות עדיין קיימות, אבל לצידן מתחיל להיבנות משהו חדש.
קשה לי בטירוף, לפעמים בתוך ליבי אני מרגיש צועד במנהרה אפופה בלהבות אש ששורפות אותי, מתרוצץ במבוך בלתי נגמר, והסוף אינו ידוע. העתיד נעלם ממני, אבל רק להיום, יש לי תכנית ויש לי ספונסר
תודה לשמור עיניך
תודה לספונסר
תודה לאלוקים
