טיבם של פערים שהם יוצרים תסכול. אדם מתכונן תקופה ארוכה לאירוע המצית את דמיונו. חושיו הגסטרונומיים והאסתטיים רוקמים במוחו בצבעים חיים את העונג הצרוף אשר יהיה מנת חלקו בערב ההוא. ההזמנה תלויה אחר כבוד על שטח הפרסום היקר ביותר בחלקו העליון של המקרר ותזכורת מאירת עיניים נרשמה באותיות קידוש לבנה בכל לוח אפשרי.
או אז מגיע לו הערב הנכסף, מבוקרו של יום כל טעימה נבחנת בשום שכל. לא חבל להתמלא? בתכנון מוקפד מוצאים מיטב הבגדים והחליפות ומצוחצחת כל זווית אפשרית. ברגע הגורלי הוא צועד מעדנות לפתחו של אולם האירועים אשר למגינת לבו מתגלה כחדר אוכל מאולתר. את פניו מקדם ריח מוזר ובלתי מזוהה של מקום אשר מזמן לא זכה לשטיפה הגונה. על שולחנות שראו ימים טובים יותר מוגש בליל מאכלים בלתי מזוהים המעוררים מחשבות נוגות על תכליתו של האדם. באבחת סכין חלודה המונחת לצד הסכו"ם, נחתכת לה באחת האשליה. מפח הנפש הוא הדבר היחיד המתאים לאווירה. כגודל הפער כך גודל התסכול.
מה גורם לנו לטפח אשליות נפוחות ממדים הגורמות לנו לאכזבות?
שאיפות הן הכח המניע את האנושות כולה. בלעדיהן היינו חיים עדיין במערות, אוכלים זירעונים ומלחכים את עשב השדה. מה אם כן גורם להן לאותן שאיפות צמיחה חיוביות, לשנות מוטציה ולהפוך לחרב פיפיות המכלה את לשד עצמותנו?
סביבת החיים בה גדלתי טיפחה בי מיום עמדי על דעתי את השאיפה לגדולות. עוד בטרם ידעתי להגות מילה אחת על לשוני כבר ספגתי אל תוכי את המסרים הנשגבים. הדמעות הזולגות במורד דפיו הממורטים של ספר התהילים של אימי, חרצו במליחותם את ליבי הרך שגמר אומר בשתיקה לא להכזיב. מכאן החל מסע ארוך ודו קטבי. המשאלות הלכו וגדלו עם השנים. דמעותיה של אימי פשטו ולבשו צורה. בסדר מופתי באו אחריהן טורים טורים של ספרים בגדלים שונים. דמויות קורנות הוד של גדולי ישראל ניבטו מכל עבר ופניהם המאירות הציתו את הדמיון. העולם כולו עצר את נשימתו מול נשמת ילד רך המתקשה להגשים צפיות, אך מתקשה עוד יותר לאכזב.
כמה פורקן יש בצמד המילים המופלאות כל כך "קשה לי". שתי מילים מדהימות בפשטותן. כאשר אין את היכולת להגות אותן באותיותיהן, לא יוכלו אין סוף מילים למלא את מקומם. הנפתלות שבהודאה בחוסר האונים הולידה המון יצירות מזעזעות. הכלאות אכזריות ובלתי אפשריות. נשף מסכות עצוב ומייגע שהסתיים תמיד במפח נפש. הצורך להתאים תמיד את המציאות לצפיות, הרים בכל פעם את רף האקרובטיקה לגבהים חדשים אך לא שינה במאומה את המציאות. במידה זו או אחרת רוב בני האדם מסגלים לעצמם צורת התנהגות חיצונית, השונה במהותה מחייהם האמתיים, אצל חלקם הפער הוא בלתי נסבל.
ואז הגיעה ההכרה.
מלך סין הזקן מספרת האגדה, חיפש יורש. בהוראתו חולקו מיליוני זירעונים לילדי הממלכה כאשר הצו מודיע כי מי אשר יצליח לגדל את הפרח המופלא ביותר יזכה לרשת את כס המלכות. הזמן עבר והגיע היום. המלך עובר על פני מיליוני עציצים עם פרחים מופלאים המוחזקים בידיהם הרכות של ילדים המחכים בעיניים כלות למבט המלך. והנה בפינה נידחת עומד ילד מבויש עם עציץ ריק. כל מאמציו לטיפוח הצמח העלו חרס. בדיעבד התברר כי לכל ילדי הממלכה נתנו זרעים שאינם יכולים להצמיח כדי לבחון את מידת ישרם אם יחליפו אותם בזרעים אחרים. הילד היחיד שלא הצמיח מאומה והציג את העציץ כפי שהוא זכה בכס המלוכה.
בעולם של הישגיות המקדש את מבחן התוצאה, אין מקום לחוסר אונים. גם באותן פינות נדחות המביעות הזדהות עם חולשה, היא לא הופכת למשהו אידיאלי אלא מושא לאמפתיה לכל היותר. לא פלא שהחיצוניות תופסת מקום כה נכבד במחוזותינו. אנו מקדשים את התוצאה, לא את הדרך. ומה אם נתוני הפתיחה שונים? האם יעלה על הדעת להכניס לתחרות מרוץ אחת מטוס סילון ומכונית מרוץ? האם חוסר יכולתה של מכונית המרוץ הטובה בעולם להתחרות במטוס קרב פוגעת בכישוריה?
רבי יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי מספרת הגמרא, נפטר וחזר לחיים. כששאל אותו אביו מה ראה שם, ענה לו "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". אמר לו אביו, "עולם ברור ראית". הסברם של דברים הם, כי גם מי שבאמת נראה לנו כגדול בעולם הזה, ייתכן ובעולם הבא יהיה בדרגה פחותה ממי שנראה לנו במעמד נמוך כאן בעולם הזה. הנתונים שמהם מורכב כל אחד הם אלו אשר יקבעו האם עשה את המוטל עליו. גישה זו הנה הפוכה לחלוטין מהמבט המקובל גם אצל אנשים גדולים כרבי יוסף שלא הצליח להבין מדוע עליונים למטה ותחתונים למעלה.
חוסר ההשלמה עם הנתונים, פוגעת ביכולת למצות את הנדרש בנקודת המצב שלנו. הרצון להיות מי שאיננו, מוביל לקריסה מוחלטת של כל הערכים. התסכול מונע מאתנו לעשות את מה שאפשר.
בימים אלו חוזרת האפשרות לתיאום ציפיות. "תשובה" משמעה חזרה למקור, לנקודת המוצא שממנה התחיל הכל. אותו מקום שם התחיל הפער בין מי שאנחנו למי שהיינו אמורים להיות. חזרה אל הצעד הראשון שהתרחק ממסלול חיינו המקורי. זה הזמן לקבל את עצמנו כפי שהננו. להשלים השלמה של שמחה עם מגוון התנאים והנסיבות שהפכו אותנו למי שאנחנו, זהו רצונו של אלוקים וזהו הטוב המוחלט. חוסר ההכרה שלנו בכך, לא ישנה במאומה את האמת.
למרבה הפלא, עם הקבלה וההשלמה אנו מקבלים כוחות רעננים לעשות את המוטל עלינו, אותם כוחות המתאימים לאישיותנו. לא פלא שלא הצלחנו להיות מישהו אחר עם נתונים המיועדים לנו. לא היה סיכוי שנצליח בכך.
"לכו ונשובה" חזרה לאן? אל עצמנו!
