שאלה בנושא צעד 2.
אני יהודי מאמין. מאמין באלוקים אין סוף. יודע שאין עוד מלבדו, ואפס זולתו.
ברור לי לחלוטין שהכל ממנו ובהשגחתו.
שהוא בורא ומנהיג.... היה הוה ויהיה..
וברור לי כבר 8 שנים שכח גדול ממני יכול להחזיר לי את השפיות.
האם מבחינת התכנית צריך להוסיף משהו? האם יש כאן חידוש עבורי?
או שהידיעה הזו שיש לי כבר שנים היא הצעד 2 ואני יכול לדלג על העבודה של צעד 2 בתוכנית?

אנסה לענות מנסיוני, רץ יקר, אני מבין הייטב את המקום המתפלא הזה, הרי ת'כלס, החיים שלי די זרמו... שמתי לב שאתה שייך לקטגוריית הצעירים, הנסיון שלי הראה שבגיל מבוגר יותר קל לראות היכן החיים נהיו חסרי שליטה, ראיתי שעזר למתלבטים באותה הבעיה לבדוק מה קרה כשהתאווה תקפה,  מבחינה מעשית, האם הם המשיכו במסלול החיים הרגיל אמרו לתאווה, עזבי אותנו בשקט עכשיו כי יש לי משהו דחוף ממך, או שהם עזבו אותו (ללא קשר לרמת חשיבותו) לטובת מילוי רצון התאווה... 

ולאלעזר היקר, השאלה שלך מצויינת, אין לי עליה תשובה, הפסקתי לשחק את אלוהים, אינני אלוקים, אני כבר לא מנהל את העולם ועל שאלות מהסוג הזה - למה - רק הוא יכול לענות. אני כן מאמין שיש לכל אחד מסלול, ושמטרת כל הקיים ביקום היא להייטיב, אני נותן בו אמון, זו מהות האמונה, לדעת שהדברים נכונים גם כשאין הוכחה מציאותית  לכך. אני מעדיף להתמקד במה הוא כן נתן לי, כדאי לך לנסות את זה - עשה רשימה של הדברים הטובים שיש לך. בטוח לי שיש.

ולהושיעה,  אם ברור לך וזה לא עזר כנראה שזה לא כל כך ברור... יתכן גם שלא פגשת בכח הגדול המתאים, הפער ביניכם אולי גרם לכך שלא התבוננת בו בגובה העיניים וממילא פחתה ההזדהות למרות האמפתיה , אולי העובדה שברור לך לא מספיקה בכדי להפסיק עם האובססיה. צריך לפנות גם אליו, זו לא תוכנית שמחלימה את מי שיודע אותה, זו תוכנית שעוזרת למי שמוכן לפעול על פיה. משל לאדם שיודע שיש לו סולם איתו הוא יוכל לטפס אל הגג, הידיעה הזו מרנינה במידה והוא יקח את הסולם ויטפס עימו...

לי לא היה ברור שהוא טוב ומיטיב, שיש אפשרות לא לפעול, ולכן משל הציפורים דלעיל נגע בי, ברגע שידעתי שיש אפשרות התנפלתי עליה ועשיתי ככל שהורוני, כי האמונה שאפשר אחרת פיעמה בעצמותי והפיחה רוח גבית להחלמתי.

מקווה שהועלתי.
בהחלמה.

תודה אסירותודה.
הבוקר חוויתי על בשרי את הצורך של צעד 2 כצעד אקטיבי ולא רק כידיעה ברורה.
גיליתי שנעלם לי כסף מ2 קופות הצדקה בבית, כל הצדקה של החודשים האחרונים. לא סכום אגדי בכלל. אבל אאוץ' זה כאב.
התמלאתי טינה עזה על המנקה שבאה פעם בשבוע ואני "בטוח" שזו היא. אחרי זה חשבתי אולי הבביביסיטר? בקיצור זעמתי על כל העולם!
השכל אומר לי, הרי הכל משמיים? הכל לטובה? אני מאמין? הרי שכר על הצדקה שנתתי יש? מה הלחץ? מה הכאב?
גיליתי להפתעתי שהטינה שלי היא על השליטה שאבדה לי, על העוול שנעשה לי - מלך הבית, הבגידה, החוצפה, הזדעזעתי מהעניינים שיצאו לי מכלל שליטה.
אז חברים, לא עוזר לדעת את צעד 2.
צריך לצעוד אותו כל הזמן, בכמות מוגברת (יותר שעות ביממה) ובאיכות מוגברת (יותר לעומק יותר חי).
התקשרתי לחברים, שיתפתי. לא יאומן, דוקא זה עזר, ולא האמונה שלי העזה שהכל משמיים.
תודה חברים
ניפגש שוב בצעד שלוש. (או שוב בצעד אחד, אם אני אתפס לשאננות)