אבא.
קודם כל, הלב שלי מוצף ברגשות תודה.
מעולם בחיי לא האמנתי שתהיה לי תקווה, שלושה ימים, שישה חודשים ושנה בהם חיי הולכים ומשתנים, הנקיות אינה רק בימים. חוזר לי האמון, בי, בך.
לא דמיינתי שאגש לסליחות האלה, שציווית עלי, בלב קל כל כך. בלא המשא הכבד של החטא שלא יכופר. בלא הזעקה המיואשת והמרה. פשוט כי אני רוצה לדבר אתך.
אבל בכל זאת, אתה יודע, קשה לי לחזור ולהכות על הלב, לומר חטאתי. זה מזכיר לי זמנים אפלים, בהם חשבתי שאני מתקרב אליך, אבל בעצם רצחתי כל זיק של אמון בעצמי ובכוחה של הנשמה שנתת לי.
קשה לי מצב הרוח המלנכולי, המתרגש ובא עלי דרך הציבור. תחושת הדין המתוח.
בבקשה ממך, עזור לי להתחבר אליך כמו שאתה. לא דרך מסך האשמה שכנראה עדיין אני נושא על גבי.
אני יודע שלראשונה בחיי, אני מסכים לתת לאור שלך מקום בכל מישורי החיים, לתת לו לנהל אותי ולא לנסות לשלוט בו. לקבל את המשימה ההזויה אך החשובה שהפקדת בידי - להעביר את הבשורה לאלו שעדיין סובלים. אני יודע שיש לי הרבה מאוד כשרונות בתחום הזה, כושר ביטוי, חשיפה רגשית, תמיד חשבתי שמקומם במערכות גבוהות יותר בחיי, בלימוד, בעבודת ה' במובן השגרתי. לא העליתי על דעתי שכל הפיתוח שלהם היה מבוא בשביל המקום בו אני כעת - מדליק נר במבואות אפלים, הולך שם, בין אנשים שאבדו כל זיק של אור, ולוחש: הייתי שם, אלוקים יכול, באמת.
אני יודע שאין דבר יותר משמעותי מזה בחיי.
ועדיין, אני מרגיש אשם. אשם שלא עשיתי מספיק, אשם שהתעצלתי, אשם על ברכות, אשם על מידות ומעשים, ומצוות. ובעיקר כנראה, למרות הכל - איני מאמין. אני יושב, ואיני מאמין. מה אומר ומה אדבר. הרי אני הוא זה ש...
אבא, בבקשה ממך, טע בליבי את האמון הזה בך, שיאפשר לי לקבל את עצמי כחוטא וכאהוב. כמו שהבן שלי בן השלוש שאומר סליחה אחרי שהוא נשך אותי בזעם כי לא הרשיתי לו לקחת את הכדור של אחותו, והלב שלי נמס מהחמידות הזו. כך גם אני...האם אני יכול להאמין שאני צריך ויכול לתקן, אבל שהכל נשאר במשפחה? האם אני יכול להבין שאתה אוהב אותי, אבל משאיר אותי חלש כדי שאמשיך ואפנה אליך?
בבקשה ממך, בפרוס ימי הסליחות האלה, פתח בליבי ערוץ תקשורת חדש. אינטימי. כזה שיכול לתאר בפרוטרוט מה היה צריך לעשות, ולא להרגיש שזה הורס את הכל. כזה שלא מפחד שהחשיפה תגרור עונש, אלא להיפך - שהכנות שלי תאפשר לאהבתך להיכנס פנימה.
אני לא כל כך יודע איך אסתדרעם חלק מהטקסטים. אבל אני יודע דבר אחד - אני בצד שלך, אבא, ושם אני הולך להישאר עד יומי האחרון.
תן בלי את השלווה לקבל את רצונך שאבקש סליחה, את האומץ לעשות זאת בלא להכחיש, ואת התבונה להבחין בין אשמה רעילה לאשמה שמובילה לקרבה ולאינטימיות.
אוהב מאוד. ומתפלל לעוד יום נקי
נתן במתנה

חבר יקר!
אני מודה לאלוקים ששלח לנו אותך נתן במתנה. גם אני רוצה השנה להוריד את מעמסת האשמה והשנאה עצמית ובעיקר להתחבר לאלוקים אוהב

נוגע. תודה. הבן שלי בן השבע ניגש אלי השבת ואמר לי - אבא, זו השבת האחרונה של השנה אני מבקש ממך סליחה על 'הצער' שגרמתי לך בשנה האחרונה... צעד תשע עם אבא.. אולי אכתוב על זה יותר בהמשך.

אוהב.

.

תודה על השיתוף נתן. כהרגלך, תמיד נוגע, עמוק ומלא במחשבות שצריך לקחת הלאה ולגדול איתן.
אני כשלעצמי מתקשה להגיד שחטאתי. איבדתי שליטה. אני לא מצליח לשנות כשאני לוחץ וניסיתי. באמת ניסיתי.
אז מה אומר? אני שוב ושוב מנסה לא לכעוס, זה אף פעם לא עובד. כשאני בא אליו ומספר לו כי אני לא מצליח ושנכשלתי בענק הוא מקשיב. אני מבקש את עזרתו והוא עוזר. קשה לי להסביר במילים אך אני מקבל מהכניעה שלי מולו כל כך הרבה והיא נוסכת בי שלווה שאין בה כל כעס. הכעס נעלם. זה נתיב חדש שהראו לי. הוא מוזר גם לי אך הוא עובד.
חבר אמר לי כי אני לא אומר סליחות בגלל שיש לי פוסט טראומה מהן. אולי הוא צודק, אני לא מכחיש. ויותר מכך קטעים רבים בסליחות מתחברים לי לכל התוכן של התוכנית וזה הרוב המוחלט של השיח בימים הנוראים כשקוראים את הסידורים לעומק ולא מקשיבים לשיחות המוסר הנילוות. אבל אצלי יש מימד נוסף שיודע בברור כי לא חטאתי לאלוקי ולא עשיתי דבר וחצי דבר להכעיסו. שד נורא תוקף אותי שוב ושוב ואיני יכול לו אך סהדי במרומים כי אכן עשיתי כמעט כל אשר לאל ידי כדי להדוף אותו ועשיתי זאת בדרך הכניעה הידועה בתוכנית. ורק, אבל רק על אותו "כמעט" מהמשפט הקודם דווה ליבי. ועליו אני מפיל תחינתי שבשנה הבאה עלינו לטובה יינתן לי הכח לעשות עוד ולפנות עוד מקום בליבי לכניעה הגדולה שנבחרה עבורי כדרך בעבודת ה'.
אני אסיר תודה בימים אלו לאלוקי שזו לי השנה הראשונה בחיי הבוגרים שבעזרתו אני לא מתוודה על שז"ל. שם אלוקים מוצא אותי ונדמה לי שהוא אפילו מחייך. תודה לך אבא אוהב. שנים ביקשתי ממך חיבוק - והנה קיבלתי.
אולי ביום אחר, בשנה אחרת, אלך לסליחות. זה לא אסור. אבל כרגע (מה גם שהשעות האלו מסוכנות עבורי) זה מרחיק אותי ולא מקרב.
תודה.

אני אוהב מתנות שגורמות לי להזדהות.
תודה רבה!
גם לך נועם ה', דבריך מילאו את ליבי.
קשה לי, השנה אני גם לא מצליח להתחבר, אולי בהמשך מי יודע? רק הוא.
תפילה לאל חי. שמע תפילתי ותשובתי תקבל ברצון.

תודה, נתן במתנה. כמה נוגע לכתוב את כל ההרגשות כולם ללא כחל וסרק. לכתוב את התחושות בלי כיסויים ומכבסות מילים.

באופן אישי, מתחבר מאד למארג התחושות המעורבות. מחד, הצל הנורא והמאיים שהיה בן לוויה הרבה שנים פתאום זז הצידה. ונותר להתמודד עם אותן התחושות אך מזווית שונה. לחוות את הימים הנוראים כמו שאנשים רגילים אמורים לחוות אותם. בלי צלילים צורמים וחסרי פרופורציה. להתמודד עם הצורך להיות טוב יותר, אך במשקפיים של שפיות. לרצות קרבת אלוקים, אך ללא רגשות של שנאה ותיעוב עצמי מהולים בצורך אין סופי להתנצל על עצם קיומי. בקיצור, להגדיר מחדש מושגים שהיו די ברורים כביכול שנים רבות. משימה נכבדה ולא פשוטה כלל. אבל קלה הרבה יותר מעצם ההתמודדות עם התחושות ההם עד היום.

תודה על הכנות והפתיחות.

תודה נתן.

אני עדיין מנסה להבין עם עצמי למה אני הולך לבקש סליחות, אני חולה או פושע?? או שאולי גם חולים יש להם חטאים.. נראה לי שאני מנסה רק להשיג בזה עוד חיבור לאלוקים. ובאמת במוצאי שבת הלכתי לסליחות ונתקלתי במשפט שליווה אותי וגרם לי לרצות ללכת שוב בלילה שלמחרת.

" דרכך אלוקינו להאריך אפך לרעים ולטובים... " כל השנים כיוונתי חזק ב"ולרעים" ולא הבנתי לאיזה "טובים" צריך להאריך אף..  במוצאי שבת, אחרי שטיפת מח שאני עושה לעצמי כבר יותר מחצי שנה, כיוונתי ב"לטובים".

הענין הוא שאחרי קצת מחשבה לא הבנתי מי הם אותם "רעים". בלילה השני של סליחות חשבתי, שאולי הרעים זה פשוט אלו שחושבים עדיין שהם רעים..