"אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו, ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר- כך מישהו נשען אל הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר, היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר. לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות שבהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים. לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג'ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג'ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע"
זה סיפור אמיתי. ג'ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת, והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
קטע מדהים זה שבה את תשומת ליבי. כאשר קראתי אותו נזכרתי במשהו. לא מכבר פגשתי מישהו. המקום הסיטואציה והשיחה שנתגלגלה בינינו היו בהשגחה עליונה. הייתה לי הרגשה שהוא מסתיר משהו, כאשר גלגלתי את השיחה למחוזותינו שלנו... הבנתי שלא טעיתי. ניסיתי לעניין על דרך לשחרור מכל העניין וזיק ניצת בעיניו. הייתי בטוח שהנה הזדמן לידי צעד 12 מוצלח במיוחד כאשר בן שיחי פלט "אה, זה קשור לאתר המטופש ההוא? כן, ראיתי פעם שהם מטיפים על זה"... הרגשתי כמו מחט שנתחבה בתוך בלון.
היה לי די קשה להבין כיצד האיש מבטל במחי יד הזדמנות חיים. כיצד ייתכן שאיש שכמותו המתמודד די הרבה שנים עם התאווה למיטב שיפוטי, יכול להמשיך את חייו כאילו לא קרה מאומה. הריגוש והתדהמה שהכו אותי אותו היום בו שזפו עיני לראשונה את אתר שמור עיניך עדיין שמורים עמי בכותל המזרח של אירועי חיי הנחשבים יותר.
הקטע דלעיל הסביר לי את העניין בטוב טעם. אפילו האוצר תחת תנורו של אייזיק מקראקא היה זמין פחות מנגינתו של הכנר המדופלם. יכול לו אדם לשמוע את מנגינת חייו ממש סמוך לאזניו ולהמשיך הלאה, כמו מצבתו של אותו חייל מהמפשייר. “כאן שוכב חייל מהמפשייר שחטף את מותו משתיית בירה קרה"
מסתבר כפי הנראה שהפלא גדול יותר עבור מי שהתחבר אל ציוני הדרך של חייו ממי שהמשיך הלאה...