עצבות,ריקנות,בושה,תיעוב עצמי,ריחוק. מחשבות כמו אין עוד סיכוי,אני כבר בשלב אחר,זה לא משהו רגיל,אני אשאר ככה תמיד. אני כנראה גם לא מאמין באמת,אם אני לומד תורה,מקיים מצוות,לומד אמונה,משתדל ומעמיק,ועדיין ממשיך ליפול,המסקנה היחידה היא שאני עושה את זה כי אני לא מאמין ששום דבר מכל ההשקעה והמאמץ הזה שווים משהו,אין בזה באמת משהו ואני לא מתקדם עם זה לשום מקום,אז מה זה משנה אם אני ימשיך...
גם מה שאני עושה ,כל מה שאנשים חושבים עלי ורואים אותי הכל צביעות.עובדה כשאני לבד אני אחרת. אני גם לא באמת מאמין בכל מה שאני כותב כאן כי אם אני באמת יאמין זה ימוטט אותי מן הסתם,כי זה אומר שכל מה שאני עושה לא שווה,אז למה לקום בבוקר?למה להמשיך,אז אני כנראה לא מאמין בזה עד הסוף אבל אני כן יודע שזה נכון.אני יודע אבל לא מאמין.
מי יודע מתי זה יפסק?אני כבר לא מאמין שאני יכול להפסיק,שזה בבחירתי. אין לי כבר בחירה בנושא הזה.זה לא ניסיון שאני יכול לעמוד בו.אני רוצה להיות שונה,אני רוצה שזה יפסק,אני רוצה להיות נורמלי,אני רוצה משפחה נורמלית,אני לא רוצה בעיות זוגיות,אני רוצה למצוא אשה.אבל אני כבר לא בטוח שזה יכול לקרות.
למה אין לי נסיון אחר?למה הניסיון הזה? שכתבתי אחרי נפילה נוראה :

זה לא יצא טוב כי זה דרך הפלאפון.אלה דברים שכתבתי אחרי נפילה לא מזמן שהייתה לי,החלטתי לכתוב את הרגשות שלי וולי זה יעזור לי חשבתי בפעמים הבאות שיהיה לי התקף תאווה אם אני אקרא את זה.
ב"ה אני כבר לא במקום של המחשבות האלה אבל אני מנסה להפנים שזה יכול לחזור כל הזמן

היי שיויתי היקר,

עשית כאן חתיכת צעד ראשון! מדהים ביותר.
צעד הראשון - הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו. הפירוש הוא שאין לי כוח מול התאווה. עובדה! וזה הופך אותי לנהג גרוע במסע חיי.

רוב האנשים הנרתעים מהתוכנית, נעצרים בשלב הזה, ושואלים, מה? אני?? חסר אונים? ? ? לא יכול להיות. אין נותנים לאדם נסיון אלא אם כן יכול לעמוד בו... וכו'
וגם הרי זה הורס את הביטחון העצמי ומייאש ומחליש. לא ייתכן שזה רצון התורה, להיפך חייבים להיות אופטימיים להאמין בעצמנו! היהדות היא כדי שנחיה ולא כדי להיות שמאטעס.
בינינו, הם צודקים לחלוטין. גם אני הייתי נרתע מלעמוד בכזה מצב של חוסר אונים. ולכן לא הייתי מייעץ לאף אחד להישאר תקוע בחוסר האונים של הצעד הראשון.

אבל האמת של התכנית, שצעד ראשון מוליד את צעד 2. התכנית לא אומרת לעצור בחוסר אונים ולבכות על הכרית. להפך!! קדימה לצעד 2.
הצעד השני - הגענו לאמונה שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו. לפני כל צעד של החלמה אני חייב לשאול את עצמי, האם יש סיכוי? האם יש אמונה?
האם אני מאמין שאלוקים מספיק חזק לסדר אפילו מקרה קשה כמו שלי? האם אני מאמין שהנס שקרה לאלפים הרבים שהתמידו בתכנית יכול לקרות גם לי?
ועם האמונה הזו אני צועד הלאה לצעד 3. צעד שלוש: החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו. - על חיינו המסורים בידך.

השילוב של צעד 1 2 3 היה עבורי מנצח. הוא הוביל את כל תחושת החוסר אונים אל המקום הנכון - אל המלכת ה' עלי - אל מסירת חיי לה'. וזו תכלית הבריאה.
זו הדרך שבה הצלחתי לחבר את ההתמכרות שלי אל התכלית שלי ואל גילוי האלוקות. באותו רגע יכולתי להבין שהכל לטובה.
אני מאלו המיוחדים שממש לא יכולים להרשות לעצמם את הגאווה והאגו של "להסתדר לבד" "להצליח" "להיות גבר". אני חייב להתבטל לה' ולחיות לאורו.
ואגלה לך סוד?! זה ממש לא נורא. החיים הרבה יותר נפלאים כשאני קרוב לאבא אוהב.

שיוויתי ה' לנגדי תמיד - הנה ההזדמנות שלך שיוויתי. כל פעם שתיזכר בפוסט הזה, בכמה אין לך כוח, במקום לומר כן יש לי כוח! עדיף לומר "אבא, תן לי כוח".
כתבת פוסט חשוב מאוד. יצא מצויין.

בהצלחה רבה
אוהב
הושיעה
אוהב

כל מהלך שעלול לקדם אותנו בחיים הרוחניים מתערבל יחד עם המחשבות האיומות הללו, וישר מוריד אותנו כמה רמות מתחת כולם.
אבל אנחנו נתחזק ונתעודד שאם אנחנו צריכים להתמודד עם כאלו נסיונות, אז זה כי עדינו לגדולות והיצר שם לנו את המוקשים הכי מסוכנים כדי למנוע ממנו את הייעוד הזה.
כמו שאמר הושיע זה בהחלט צעד ענק שהודית בחוסר האונים.
וזה בא מהלב. אני מקנא בך, ומתחנן כבר ליום שגם אני אפנים שהמצב שלי גרוע.
למה ריבונו של עולם אני כזה אטום? ככה.
אני יתאמץ, ואני כבר אבין את בזמן שאצטרך להבין את זה בע"ה.
גמר חתימה טובה.