בס"ד                                                                                                           
אמצע שנות התשעים. אי שם בהיכל אחת הישיבות בהן שהיתי. לקראת סוף תפילת נעילה. הש"ץ התחיל למהר את הסליחות, י"ג מידות של רחמים נאמרו על ידי הציבור כולו בזעקות שהושתקו מעת לעת בכדי שישמע קול החזן הדוהר קדימה בחטף, להספיק לערוך ברכת כהנים לפני השקיעה, הוא הצליח. רגעים אחרי שהמירוץ נגד השעון הסתיים החלה קריזה שתמשך לשנים רבות.

היות ונשארו דקות ארוכות עד לסיום היום הקדוש החל שליח הציבור להתנגן באיטיות מחרידה, משל מנסה הוא לפצות על הדהרה הפראית דמקודם. מיד אחרי ה 'שאואולללוום' של הכהנים וסיום חזרת הש"ץ הוא התחיל לומר 'אבינו מלכינו', אחד אחד, כמונה מעות... בניגון ובהטעמה 'אָבִיִיִיִיִיִנוּוּוּ מֲאַאַאַאַלְכֵּאיאֶאֶאֶיְיֵנוּוּוּוּוּ חָאָטָאָאָאָנוּ לֶאֶפָאָנֶאֶאֶךָךָךָךָ'... בכישרון רב הוא הצליח לתפוס את כל הזמן מהשקיעה עד לצאת החג...

מצד אחד, המצב הרוחני שלי כבר אז לא היה משהו..  הייתי עמוק בשימוש, מצד אחר עדיין לא שקעתי לתוך התאווה בימים הנוראים, עד כמה שאני זוכר בתקופה הזו נשארו בי עוד כמה פיסות של גירסא דינקותא, זו היתה הפעם הראשונה שהתפללתי מחוץ לחממה בה שגדלתי, מעולם לא זכיתי במקום תפילת הורי לחזות בברכת כהנים בתפילת נעילה, התפילות שם היו תמיד מקור לנחמה גם אם פורתא, אם איני טועה אפילו לא ידעתי שיש אפשרות כזו...

ופתאום, בבת אחת נחשפתי לדהרה אדירה ברגע הכי קדוש ומיד לאחריה מריחת זמן, מתיחת תפילה מרוממת כמסטיק. הייתי המום. זעתי בכפכפי בחוסר נוחות, הרגשתי מרומה, שעבדו עלי, בילפו אותי. ומעל לכל, שנאתי מאותו רגע את תפילת אבינו מלכינו שנאה תהומית. אין עוד קטע של תפילה כל כך שעורר בי כזו סלידה בשימוש. כבר זמן שבהחלמה קצת נרגעתי אך עדיין... עד השנה. 

רק התחלתי את האבי....נו והתפרקתי התרפקתי על אבאל'ה. אבאאאאאאאאא אתה המלך שלי. מלך. אבא. מלך. כמה טוב לי שאבשלי מלך. שלי. עם 'חטאנו לפניך' כבר שנים שאין לי בעיה, הספונסר שלי לימד אותי שלמכורים יש חטא אחד שהם צריכים לעשות עליו תשובה – שהם לא מספיק מעריכים את הטוב שאבא שלם נותן להם – אז יאללה, אבא, בכיתי, כמה טוב אתה אלי, נתת לי ניקיון מפוכחות ספונסר אישה ילדים ספונסיים בריאות פרנסה. בירכת אותי בלי גבול, אני לא מספיק מעריך ומוקיר לך טובה על זה... חטאתי לפניך. 

המשכתי, אין לנו מלך אלא אתה, אין לי מלך חוץ ממך... תודה שאני כבר לא עבד של... שיחררת אותי... וזה הוסיף והשתבח. (כדאי לנסות למצוא את החיבור האישי) רק ביום השני שמתי לב כמה אני מחכה 'לאבינו מלכינו'. ואז הבנתי שהמלך מפחיד. את כולם, מלבד את בנו הנסיך, הוא הרי אבא שלו, זו (אולי) הסיבה שלא אומרים מלכינו אבינו, הוא קודם אבא...

תודה לך אבמלך.

תודה
התחברתי מאוד לחלק הראשון - אבינו מלכנו זו התפילה הכי שנואה עלי, אני לא מסוגל לומר אותה.
כבר שנים שביוה"כ אחה"צ אני הולך מרחק של 40 דק' ברגל, להתפלל מנחה ונעילה במקום שאין את כל הדבר הזה.

אני שמח לשמוע על התקוה, שיכול לבוא יום ואתחבר לחלק השני שכתבת.

איזה יופי. מאבינו מלקנו לאבינו מלכנו.

כשצעקתי: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה"... עלתה לי השאלה, למה אין שורה "אבינו מלכנו אין לנו אב אלא אתה"...?

הכתה בי התשובה,

מלך צריך להמליך. אם לא אזעק "אין לנו מלך אלא אתה" הוא לא מלכי!
אבל אבא, אבא נשאר תמיד אבא. גם אם אני חצוף או חולה או רחוק או דפוק.. הוא תמיד אבא. גם אם לא אזעק אין לנו אב, הוא עדיין האבא.

תודה אבא

תודה חברים, דוקטור, אהבתי. לפעמים בזמן הכתיבה יש לי שגיאות מקלדת, אני כותב את האותיות הנכונות אך לא בסדר הנכון, שמחתי שבדקתי וגיליתי שהפכתי את הכף עם הלמד של מלכינו... יה"ר שיכלה היאוש.

אותי זה מאוד שיגע (ועדיין משגע כל שנה מחדש) הטיסה המטורפת של תפילת נעילה. תפילה חד-שנתית. וזה לא להספיק נשיאת-כפיים לפני השקיעה. אפילו לא "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום". תמיד זה כבר משתנה מ"היום יפנה" ל"היום פנה". זה להגיע לתקיעה ברגע הראשון שאפשר. ולאחר שמיצו את ההפסקה עד אחרי הרגע האחרון. ועם הזמן שנותר "טסים" לכיוון מעריב והבדלה (טירחא דציבורא)

[u][u]

באופן אישי, הייתי מתמקד ב"חטאתי לפניך" "מחה והעבר חטאינו ופשעינו מנגד עיניך" ודומיהם. הייתי בטוח שרק אסיים עם "חטאי" והכל יסתדר מאליו. במישור האישי לא יחזרו יותר שיקים. במישור הכללי לא יהיו פיגועים. (כן, התאומים נפלו כי אני נפלתי) בחינת עווינו - מלקינו.

היום אני מתמקד ב"שלח רפואה שלימה". הוא נהפך גם אצלי לאבינו מלכנו (יישר כחך ד"ר ומס' יקר שהפנת את תשומת-ליבי גם לנקודה זו)

תודה אסירות,
בבית כנסת שהתפללתי בר"ה שרו אבינו מלכינו לפני ערבית. את המנגינה אני מכיר מזמן, פעם ראשונה שקלטתי את המילים וזה פשוט הכניס אותי לראש השנה שכל מה שהתמקדתי בתפילות זה דברים של התכנית.

לאחרונה התוודתי למשהו, יש בעיה, כולם חושבים שכשאומרים "פתח לנו שער בעת נעילת שער" צריך למהר כפי שכתבת, צריך להגיד כל מה שנשאר לומר לאבא לפני שהוא נועל בפננו את הדלת, היום גיליתי דבר נפלא- הדלת אולי ננעלת אבל מי שנמצא בפנים זה אני! אבא נועל את שנינו יחד, אני לא צריך למהר, ההפך אבא תודה לך, סוף סוף אני ואתה נשאר יחד לבד, בלי פוזות, נוכל לדבר, לצחוק, ללמוד אחד על השני, לחבק, ולבכות...
אבאל'ה השנה ביום כיפור אני מקווה שכך ארגיש, הכול בזכותך ובזכות החברים, תודה.
בתפילה שההרגשה הזו תתממש... אוהב, אח.

תודה.

אבא גדול. יש לו מקום גם בשבילי. לבד. בלי להפריע לך להיות איתו לבד ובלי תור.

אהבתי.
זה מדהים איך מחלה אחת תוספת את האדם  בכל קצוות החייו.
גמר חתימה טובה

היום שמעתי הסבר נוסף לסיבה בגללה צריך גם את האבינו וגם את המלכינו: אבא רוצה. תמיד. אבל לא תמיד יש לו את היכולת... מלך, יש לו תמיד יכולת, אבל לא תמיד את הרצון.. אנחנו מבקשים מה' הנהגה של אבא עם הנהגה של מלך.

"בבקשה, ממך אבא, שתמיד רוצה ושתמיד יש לו יכולת".

כתיבה וחתימה טובה לכולנו. אמן.

אמן

התחברתי,
תודה.

חטא אחד יש למכורים שהם לא מעריכים את כל הטוב שיש להם 

וואלה זה חזק