כשנכנסתי לבית הכנסת הרגשתי שזה הסוף. כמו בכל ערב שבת, ובעיקר כשערב יום כיפור כולל חוץ מסידור של הבית גם ארוחות, לא הספקתי לעשות כלום, ונכנסתי לבית הכנסת רגע לפני כל נדרי. רק אני יודע איזה חוטא אני, וזו הפעם הראשונה שלא הספקתי אפילו לומר תפילה זכה. אין ספק שעל זה אלוקים כבר לא יסלח. מישהו לקח את החיי אדם מהארון ספרים. אין לי אפילו את אין ספור הכוונות שלי בוידוי. איך אתפלל? איך אתחנן על נפשי? כבר שנים שאני מאמין שאלוקים משאיר אותי לעוד שנה רק כי הוא נהנה מהתפילות והחזרה בתשובה הכל כך נוגעים ללב של פעם בשנה. ועכשיו כלום לא הולך. באמצע כל נדרי נכנס חבר, ברחתי לצד הרחוק של בית הכנסת כדי שלא ידבר איתי כמו בשנה שעברה כל התפילה. אני חייב הפעם להיות מרוכז. איך יכולתי לוותר על התפילה זכה? הייתי צריך להשאיר את אשתי עם הילדים בוכים בבית וללכת מוקדם. היא לא תבין את זה אבל זה עדיף מאשר שתבכה ביחד איתם על הקבר שלי. בבוקר קמתי מאוחר, הגעתי אחרי קריאת שמע. אני מרגיש שאני משחק באש, מרגיז את אלוקים עוד ועוד. ואולי אין טעם להתאמץ? אולי כבר אתמול בערב הכל נגמר? במוסף חתכתי באמצע, בטוח שאין לי סיכוי. ואם זה היום כיפור האחרון, אני ממש לא מעוניין לשמוע איך טיהר רבי ישמעאל את עצמו, אני, זה בטוח, לא יודע לטהר את עצמי. למנחה הגעתי שוב מאוחר, לא הצלחתי להתעורר... בנעילה במקום לצעוק עם כל הציבור הסתכלתי סביב, הרגשתי לא קשור לבכי שלהם, הרגשתי מנותק. טוב, ככה כנראה מרגיש נידון למוות. ערבית כבר התפללתי ביחידות בבית, מחכה כבר לכוס מים אחרי הצום המתיש הזה. לא צריך לכבס את הקיטל, עוד מעט משתמשים בו שוב. הרי כזה יום כיפור, עוד לא היה לי...
אבא שמע שם את תפילתי, שמונה חודשים אחר כך הוא הביא אותי לתוכנית.

כמה כאב. כמה קושי. אבא תרחם

הוזלת לי דמעה. כואב הלב לדעת מה אנו צריכים לעבור כדי להתמודד עם התאווה.
ברוך ה' שמצאת את הדרך אחרי אותו שברון לב.
גמר חתימה טובה.

תודה חוזר. התרגשתי. אהבתי.

אני אחוז התפעלות לשמוע אותך מברך את יום כניסתך לתכנית.. דע לך שזה חסד אלוקים לא מובן מאליו.
על פי רוב פגמי האופי זועקים לאדם ״למה עשית את השטות הזו של הצעידה קדימה??!״. אשריך שאתה מודה על זה...
מודים אנחנו לך... על שאנחנו מודים לך ברוך א-ל ההודאות.

מוזר שהדברים הגדולים יוצאים דווקא מהדלת האחורית.
מאיפה בא משיח? אברהם מתרח, לוט ובנותיו, רות ושמשון, יעקב והרמאות ללאה, יהודה ותמר, הסיפור של ישי אבי דוד, דוד ובת שבע... וכו׳
מאיפה באה התוכנית? מגויים שיכורים. מאיפה היא באה אליך? מיום הכיפור הכי דלוח בשנות חייך.
בחינת אין משיח בא אלא בדור שכולם חייבין...

נפלאות דרכי הבורא!
מקדש מלך עיר מלוכה.. קומי צאי (דוקא) מתוך ההפיכה...

תודה על כתיבתך הכנה והזכה. בבקשה תמשיך.
אוהב וצריך
הושיעה

נגעת בכאב  שדמיינתי שכבר שכחתי.
תודה על הכנות.


אוהב ומעריך את הדרך בה אתה צועד בימים אלה
נתן במתנה

וואי, הלזה יקרא חוטא?
ומיום כיפור זה...
בהחלמה.

תודה חוזר לאבא
ננגעתי

וואו. נגעת.
האמת שזה פשוט מדהים שאפשר להיכנס ליום הכיפורים כמו בן של אבא ולא כמו איזה רדוף.
זו המתנה הראשונה.
גמר חתימה טובה.
אוהב.

תודה. איזה ריגוש. תתחדש על השנה הנוספת (ושמא הראשונה?) לחייך!

עד יום כיפורים זה...
ערב, השמש מתחילה לשקוע ואני פוסע לבית הכנסת. לא ממהר, נותן למחשבות לשטוף את כולי. כל שנה ההליכה בערב יום כיפור לבית הכנסת כוללת חשבון נפש, ומחשבות איך אצליח להשתנות. ובעיקר מחשבות לעצמי, על מי אתה הולך לעבוד כשאתה מדבר על זה שהשנה תיראה אחרת? אבל עכשיו אני בעיקר בשלווה, עוד לא יודע איך אתמודד עם התפילות. אבל מקווה שהפעם לא אתחנן על נפשי מול המפלצת הנוראית הזו המכונה אלוקים. אלא אגיע לדבר עם אבא, לראות איפה טעיתי, איפה פגמי האופי שלי, ולבקש שיעזור לי במקומות שרק הוא יכול לעזור. במהלך התפילה ברגעים קשים אני מציץ בספר הלבן (מתחת לסטנדר שלא יראה מישהו בטעות)  מגלה פשט חדש בפיוט "כחומר ביד היוצר" (פתאום אני מגלה שכל המשלים בפיוט הם קילקול ולא הרס, הרגשתי שאני מתחנן לאלוקים שיתן לי השנה נקיות ולא שישאיר אותי בחיים) מוותר על הבקשה לגשת כחזן בשיר היחוד (מעדיף שלא להתעכב בבית הכנסת) וחוזר הביתה. מרגיש רגש של אסירות תודה על תפילה מחוברת ושלווה. שיתפתי את אשתי ברגשות על התפילה והגענו לשיחה של כמה שעות, דבר שלא קרה כבר שנים.
בוקר, שוב קמתי מאוחר. הפעם הגעתי לבית הכנסת בקדושה. מרגיש שאלוקים לא יכעס עלי על זה. נכנס למקומי ומתפלל. לא מרגיש בושה על האיחור, אני עומד פה מול אלוקים, לא מול אנשים. במוסף חוזר הקושי של כל שנה כשהתפילה מתחילה להתאחר. כשאני מרגיש שהתאוה מתחילה לגרום לי לפזול לעזרת הנשים ומנסה להאבק בזה בחוסר הצלחה, אני מחליט לעזוב שוב את בית הכנסת. גם השנה לא אשמע איך טיהר את ר' ישמעאל את עצמו, משום מה השנה גם אני מרגיש טהור. מרגיש שאין לי מה להתבייש בכל השנים האלו, עשיתי ככל שידע שלי איפשר לי לעשות. בצהרים ישבתי עם הילדים, למדנו קצת ביחד, סיפרנו על יונה. הייתה חויה שלא זכורה לי כמוה. אחרי מנוחה יצאתי למנחה, הפעם לבית הכנסת הקטן שקרוב לבית שלי, ביקשו ממני לגשת לפני התיבה ונענתי. פתאום התפילה לא נראתה כל כך סותרת, פתאום הרגשתי את אלוקים קרוב אלי. יכולתי לצעוק אליו, לפנות אליו, להרגיש אותו שוב קרוב. בנעילה הוחלט להתאחד עם המנין השני (נוסח אחר) שהתפלל בסמיכות לנו, פגמי האופי שלי השתוללו. התמלאתי טינה בגלל חוסר הסדר, ההפסד של תפילה בנוסח שאני רגיל והתחושה שרימו אותי. (אם הייתי יודע שזה ככה, הייתי הולך לבית הכנסת המרוחק). אחרי שהבנתי שאני לא מצליח להתגבר על תחושת הטינה, ואחרי שאני מוצא את עצמי נעמד בחלון בית הכנסת ועיני משוטטות בכל... אני מחליט למצוא מקום בבית הכנסת ליפול על הברכיים, לבקש מאלוקים שחרור מהטינות והתאווה. לא מצאתי, בקושי החלטתי לחזור הביתה. הגעתי לבית ונפלתי מיד על הברכיים, התחננתי לאבא שישחרר אותי מהטינות והתאווה. מצאתי את עצמי בזמן של נעילה שומר לבד על הילד הקטן. פתאום גיליתי אותו, שיחקנו והוא לא הבין מה קרה לאבא שלו. כשאשתי חזרה היא אמרה לי שמזל שלא הייתי בנעילה, הטינות שלי רק היו גדלות יותר...
תודה על יום מדהים אבא, על יום של חיבור. מתחנן לעוד כמה כאלו ואם אפשר לפני יום כיפורים הבא עלינו לטובה...

חוזר לאבא נגעת ללבי ממש שתהיה לך שנה טובה!

ושים לב שדווקא בשנה שעברה שיום כיפור עבר עליך בצורה ממש קשה דווקא בשנה הזאת הכרת את "שמור עיניך"

אין אנו יודעים מה התפילות שלנו שוות גם אם נראה לנו שלא כיוונו כמו שצריך...