מדי פעם מתקבלים במערכת דיווחים של חברים על פוסטים שחרגו מהטעם הטוב, בדרך כלל זהו דיווח על פוסט של חבר חדש שהחליט שזה המקום והזמן לומר הכל. כולל הכל. במספר הקשות מקלדת הוא פורש את תיאור התאווה הספציפית לו או השימוש האחרון שלו במילים מפורשות בצבעים ריחות ושאר ירקות. הנזק של קריאת פוסטים כאלה מובן וברור – ישנה רק תועלת למחלה מקריאה של פורנוגרפיה כתובה מוסווית הייטב (גם מעיני הזועק) כזעקת עזרה.
בפוסט הזה אנסה להתמקד בנזק גדול נוסף שנגרם, לכותב. הוא מפספס תועלת קריטית – באמתלה של הוצאת הרפש החוצה (הכרח) הוא בעצם משאיר אותו בפנים. הניסיון מוכיח שהכותב תיאורים מיניים ותאווניים באופן שגוי מרעיל את עצמו. זהו הנסיון האישי שלי ושל רבים מחברי, על עצמי אכתוב שבשנות שימושי הראשונות כנער חוויתי התעוררות גדולה של המחלה כתוצאה מסיפורי תאווה שרקמתי בדמיוני והעליתי על הכתב. 'החומר' הזה הספיק. לא נזקקתי ליותר כדי להשתמש.
בספר הלבן של SA (עמ' 53) מתואר השיתוף היעיל:
מהותו של השיתוף היעיל הזה היא שאנחנו רוצים לחסל את הפגמים המיניים והאחרים שלנו ואנחנו מְשלחים אותם מאיתנו. קתרזיס (היטהרות) בלבד או אפילו חשיפה עצמית כנה מחטיאים את המטרה אם זה מסתכם בזה. המטרה היא לחשוף את הגישות החולות ואת המעללים החולניים שלנו לעיני אחרים ואלוקים כדי לחסל אותם. כשהשיתוף נעשה מתוך גישה כזו, הוא הופך לחוויה משחררת ומחיה נפשות.
במילים פשוטות, הרוצה לחיות צריך 'לרוקן' את המחסנים שלו, להישיר מבט מול האמת על עצמו, מי שרוצה לחיות כשווה בין שווים לא יכול להיות אשם כל הזמן, לחוש נחות חסר ערך ולהתבייש בקיומו. רפש מוסתר הוא כמו קוץ, לא משנה כמה אנטיביוטיקה בולעים, עד שלא מחלצים את הקוץ שולפים אותו החוצה הזיהום לא יחדל, האינפקציה לא תתרפא.
הבעיה גדלה אצל מי שחושב שהוא בעצם מוציא את הרעל החוצה. אם הוא נפל, הוא יהיה מתוסכל הרבה יותר – הרי עשיתי מה שאמרו לי. עלי זה לא עובד... וגם אם הוא נשאר לעת עתה נקי, הוא משוכנע שעשה שם עבודת נקיון אמיתית, מה שלא באמת קרה, וכך הוא משאיר לפחות חלק 'מהקוץ' עדיין נעוץ בבשר... ואנחנו יודעים מה קורה כשרק נדמה לנו שנפטרנו מהזיהום, במוקדם או במאוחר הוא מכה שוב.
לסיכום, חשוב שלא נתבייש, חשוב לעסוק בפרטים. לשחרר אותם החוצה. לא להשאיר שום דבר ללא אור. למצוא מישהו שמסוגל להאזין לנו ולהוציא את כל המוגלה שבנשמתנו, מבלי להשאיר דבר לעצמנו, אך באופן ציבורי, ובמיוחד למילה הכתובה שיש בה עוצמה רבה עוד בשל האפשרות 'להעלות גרה', ולקרוא אותם שוב ושוב, על כולנו להישמר. לזכור שיש מי שהדברים עלולים ללחוץ אצלו בכיוון הפחות רצוי.
אז איך כן כדאי לכתוב? אפשר לקרוא בפוסט –
'לדבר על הכל' כהתחלה אציע לכל כותב שישאל את עצמו האם הוא מתכוון 'לחסל' את התאווה שלו או ש...
