יש ניסים ויש ניסים, יש נס גדול כמו העובדה שאדם נושם אויר וממשיך לחיות, ויש נס קטן יותר כמו אדם שנפל אבל לא שבר את הרגל. הנס הראשון אף אחד כמעט לא מעריך, אבל את הנס השני מעריכים כולם. ככה זה כאשר הנס הופך להיות דבר שבשגרה.
הבעיה של הנס שלי היא שאם אשכח שהוא נס ואתחיל להתייחס אליו כדבר מובן מאליו - הוא יחדל להתרחש... אז עובר לו עוד יום נקי ועוד יום נקי, ולפתע נראה שהנס הזה, אותו "חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו", הוא קצת כן מובן מאליו. ככה זה כאשר יום מצטרף ליום, שבוע מצטרף לשבוע וחודש מצטרף לחודש, ואחרי 641 ימים של נקיות, יש ימים בהם נראה שזה באמת המצב הרגיל שלי, ולא שיש כאן איזה נס אחד ארוך ומתמשך.
אבל אחרי כמה שבועות של עבודה בתפוקת מינימום על התכנית, אני יכול גם לשים את האצבע על ההבדל. כן, אני נקי לחלוטין, אבל בעיקר מכוחו של הצעד הראשון. בשונה מעבודה על כל הצעדים כמכלול והשתתפות קבועה בקבוצות חיות וקבוצות טלפוניות, מה שמספק הרבה יותר מאשר סתם נקיות.
שמעתי חבר מ AA (אלכהוליסטים אנונימיים) שאומר שעבורו הצעד הראשון זה הכל, ובאופן תיאורטי הוא מסוגל להישאר נקי באמצעותו בלבד. כאשר הוא הבין שאלכוהול זה רעל, הוא לא ישתה יותר אלכוהול בשום מצב שבעולם, בדיוק כפי שלא ישתה בקבוק חומצה בעבור מליון דולר. זה פשוט לא יקרה. אז גם אני מפחד פחד מוות מתאווה, והיא כעת אצלי בבל ייראה ובל יימצא, ואפילו באלף לא בטל, כך שאני נזהר ממנה בכל ההידורים האפשריים. עבור זה אני לא צריך תכנית מיוחדת. אני פשוט לא רוצה למות.
וזה גם יכול להחזיק אצלי זמן. אולי אני לא כמו האלכוהוליסט, אבל אני מסוגל לעשות שריר באמצעות הכניעה המוחלטת הזאת ולוותר על התאווה לתקופה כזאת או אחרת. אבל יש שתי בעיות ואני לא בטוח איזו מהן יותר גרועה.
הבעיה הראשונה היא שזה לא יחזיק מעמד. כאשר אני לא עובד את כל הצעדים, לא משתתף קבוע בקבוצות ולא חי חיים רוחניים 24/7, הלחץ הפנימי מתחיל לעלות, וכאשר שמים סיר לחץ על האש ומדליקים אותה - זה לא שאלה של "אם" אלא "מתי", כיון שבסוף הוא יתפוצץ. אז כן, תאווה זה רעל ואני שונא רעל ולא רוצה למות וכן הלאה, אבל בסופו של דבר יגיע גל כזה שלא ישאל שאלות אלא פשוט יטביע אותי. נכון, יש ימים בהם כל זה נראה רחוק ודמיוני, אבל ההיסטוריה שלי מוכיח אחרת.
הבעיה השניה היא שגם כעת אני סובל, או לפחות לא באמת ממצה את מה שאני יכול לקבל מהחיים. אני מכור וזה אומר שיש לי בעיות מסויימות עם הדחף לכח והדחף להנאה, ולעומת זאת הבלמים שהיו אמורים לאזן אותי לא מתפקדים כמו שצריך. אז ברור שאדם עם אישיות בעייתית כמו שלי, נתקע בהמון מקומות שונים ולא רק כאשר אני נופל או עומד ליפול. אני לא מאוזן, לא רגוע, לא שלוו, מסתכסך עם עצמי ועם אחרים ולא מצליח להיות נוכח.
אז למרות הלחץ של החגים, ולמרות כל מה שממתין לי במשרד ולמרות שבעצם אני במילא מדבר המון עם חברים בתכנית וכן הלאה - אני חייב להוסיף עוד ועוד פעולות של החלמה לסדר היום הזה. ובמחשבה שניה, זה בכלל לא "למרות", אלא "בגלל".
