תוכן הדברים שאכתוב בע"ה, הרבה פחות מלחיץ מהכותרת, אך זה בערך הקונספט.

כבר יומיים שאני מרגיש, 'נים ולא נים תיר ולא תיר', מחובר ולא מחובר, מפוכח ולא מפוכח, סוג של 'שפיות דמו.' (אם יש כזה מושג..)(ואין כזה..)

הרגשתי את הנפילה קרובה מתמיד, ראיתי אותה באופק, מחייכת אלי את החיוך המתוק והכ"כ שטני שלה, מפתה אותי להתקרב אליה, לוחשת לי שאם רק אטעם ממנה, כל כאביי, ייסורי, בעיותיי, הכל ייפתר, יעלם. כסף יכנס לחשבון הבנק, בריאות תשלח לכל קרוביי והחיוך לא ירד מפני.

הבנתי שאם אני לא עושה צעד פומפוזי ככל שיהיה, אני מתרסק.

אציין שעשיתי הרבה פעולות של חוסר אונים בימים האחרונים, התרחקות מהמחשב, התנזרות מהפלאפון, ירידה על הברכיים, שיחות עם קרובים, אבל אף פעולה לא היתה פרודוקטיבית עבורי, נשארתי במקום.

היום בבוקר החלטתי לשחק את תפקיד הנופל, המתרסק.

שלחתי אסמסים לחמישה חברים קרובים, אסמס אמיתי של נפילה, כתבתי שם בדיוק את מה שהייתי כותב אילו הייתי נופל.



לפתע כשקיבלתי את הודעת ה'אוהבים אותך' הראשונה, דמעות זלגו מעיניי, הרגשתי כמה אני באמת לא רוצה להיות אחרי נפילה, כמה אני באמת חולה וכמה שלא כדאי לי למות.

רק אוסיף, אל תעשו את זה לחברים עם לב חלש, הספונסר שלי כתב לי אחרי שהסברתי לו שזו היתה רק פעולה של חוסר אונים:"אתה חייב לי פעימת לב."

קרבן.

מעדיף לא לנסות.‏ חוסר כנות מזיק לי מאוד.‏ מרגיש משומש אחר כך.

אתה צודק יקירי בנוגע לחוסר הכנות, אך מסתבר שזה הציל אותי.

על כל פנים, בפעם הבאה, אני חושב שאעדיף לא לפנות לחברים בצורה שכזו, פשוט אשב לכתוב לעצמי הודעה של 'אחרי נפילה'. בתקווה שזה יעשה את אותו האפקט.

למרות שלא נפלת עדיין אוהבים אותך 

(אין ספק שיש לו לב, לספונסר שלך. משפט ששמרתי)

אווו.. אתה לא יודע כמה לב יש לו.. לפעמים אפילו יותר מדי לב (:

ו'אחד' זה משפט שאני מאד אוהב (: