כדי להחלים יש דברים שאני צריך לעשות, וחלק מהם לא ניתן להשאיר בלי שאחרים ישימו לב. זה יכול להיות האישה, החבר מהעבודה או אפילו החבר בתכנית. יש מקומות אליהם לא אלך, יש סרטים שלא אצפה בהם, יש דיבורים שלא אדבר ויש שיחות שלא אשמע, וחלק מזה יכול להיות קצת לא נעים. כן, אני מתבייש כשהחבר שואל אותי איך פתאום הפכתי לדוס, או כאשר בן משפחה רוצה שאצטרף אליו לצפות במשהו ואני מתחמק, גם לא כיף כשמישהו שם לב שהורדתי את המשקפיים ברחוב עמוס תאווה, ואפילו לא נחמד כאשר האישה עוקצת בחביבות על משהו שקשור בקיצוניות של ההחלמה.

אבל אני רוצה להחלים ואני לא מתבייש בכך. התביישתי מספיק במחלה, וכעת אני מוכן לעמוד מאחרי ההחלמה שלי. בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרות בשיטת 12 הצעדים) הם מתייחסים לנושא הזה ואומרים למכור שלא להתבייש ולספר לחברים שלו שהוא כבר לא שותה יותר. אז למרות שלא דומה התמכרות לאלכוהול והתמכרות למין ולתאווה, אבל בבסיס זה אותו דבר, כי בבסיס אני צריך להפסיק להתבייש, ופשוט להבין שאם אני רוצה להחלים - זה אומר שיש דברים שאני לא יכול לעשות.

אדם שסובל מסוכר גבוה, יודע שהוא לא יכול לאכול מאכלים מסויימים, וגם אם זה לא בהכרח נוח להיות נודניק כאשר הוא מתארח או יוצא לאכול עם חברים, הוא יודע שאין לו ברירה והוא מוכן לשלם את המחיר של הבריאות שלו. אדם אלרגי לבוטנים שלא ישאל מה יש במאכל מסויים רק כיון שהוא "מתבייש" בכך שהוא אלרגי - הוא משחק בחיים של עצמו. אז נכון שאצלנו זה לא כל כך פשוט ולא כל כך נעים, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. אם יש מקום שיש בו תאווה ואני יודע שכעת אני לא מסוגל לצרוך אותה - אני חייב לנקוט בפעולה, גם במחיר הבושה וחוסר הנעימות.

אבל כל זה הוא רק רובד אחד, הרובד החיצוני, ולעומת זאת הרובד הפנימי הוא הקשה באמת. לפני שאני מדבר על בושה ממישהו אחר בכך שאני מחלים, אני צריך להודות בפני האני הפנימי שלי בכך שאני מכור ואז להפסיק להתבייש בכך שאני מחלים, וזאת משימה קשה פי אלף. כן, חוסר נעימות בפני בני משפחה או חברים זה דבר אמיתי, אבל להודות בפני עצמי שאני לא מושלם ושאני כעת בהחלמה? זה הרבה יותר קשה. כאשר אני צריך להודות בכך שאני מכור למין, זה לא סתם משהו מן השפה ולחוץ כי אז לא תהיה לכך שום משמעות, אני חייב לעשות את זה באמת ובתמים, ואותו דבר להודות בפני עצמי שאני כעת בהחלמה וזה אומר שאני באמת רציני בענין הזה.

אין לי ברירה ואני חייב להודות בכך, גם במחיר הבושה מפני עצמי. נכון, לא נעים לפתוח את התעודת זהות ולגלות שפתאום נוסף שם סעיף חדש, ממש אחרי השם הפרטי ועוד לפני שם המשפחה, ועוד יותר לא נעים לגלות שהסעיף הזה הוא לא הסעיף שנעלם לא מזמן מתעודות הזהות (הלאום) אלא משהו אחר לגמרי. הסעיף נקרא "מכור" וסוג ההתמכרות המופיעה אצלי היא מאלו שעוד פחות נעים לגלות שם, והמילה הנוספת שם היא אמנם מעודדת אבל צריך הרבה אומץ עבורה. נכתב שם: בגמילה.

אני מכור למין ואני לא מתבייש להחלים.

אבל יש הבדל גדול בין מישהו שהוא מכור לאלכהול ולבין מישהו שהוא מכור למין...
מכור לאלכהול זה דבר רע \ מזיק \ וכו'
מכור למין נתפס כדבר בזוי קצת.. אולי בזוי זה לא מילה טובה, אבל כולנו מתביישים בזה בפני אנשים אחרים מאשר להודות שמכורים לאכוהול... לא?
וחוץ מזה כשחבר מבקש ממך לראות איתו סרט שאתה לא רוצה לראות כי זה יכול לעורר אותך... אפשר פשוט לומר בשיא התמימות שאני התחלתי לעבוד על שמירת העיניים... מבלי לחשוף את ההתמכרות למין...

תודה רבה סוד, היה כבר מי שסילגן = "מי שמתבייש מתייבש", ול  pureman  - להודות שאנו מאוננים יותר קל? אחד האנשים הקרובים אלי הינו אלכוהוליסט, להבנתי אין כמעט הבדל בינננו לבינם. ההפך, הדמיון רב מהמבדיל. ראית שיכור מתבזה מתגלגל ליד פח? ומכור למין שמחפש 'חומר' ומחטט בפחים פחות טוב ממנו או יותר?

מהנסיון שלי אין טעם להתעסק במה יותר מסריח, כדאי יותר לעשות בשביל להיפטר מהריח, ולזה מה שכיוון להבנתי בעל הפוסט.

בהחלמה.

תודה סוד. אני נתקל בבושה בפני אישתי - להודות בפניה שעדיף לי שלא תזמין זוג מסוים לאכול אצלנו, כי האישה שם מעניינת אותי לא פחות מהבעל... יהי רצון שלא אתבייש.

תודה סוד.
פוסט מחזק מאד!

הלוואי שהייתי יכול להגיד בפשטות לחברים ולמשפחה שהתחלתי לשמור קצת על העיניים...

בשבילי הדבר היחיד הוא לזכור שאני חולה וחייב ללכת עם זה ראש בקיר. מדי פעם יש קטעים מבזים ומביישים, אבל הרבה יותר בושה וביזוי פנימי, שנאה עצמית, או מה שלא יהיה, זה ליפול. מעדיף את הסבל הזה מאשר את השימוש.

שוב, תודה!

תודה סוד
לפני כמה ימים היתה לי התקפת תאווה. מעידות. אמרו לי שאני חייב להתנהג בחוסר אונים. לא רק להצהיר.
החלטתי שבלילה אני מטעין את הטלפון שלי מחוץ לחדר. כל כך התביישתי מעצמי. איזה אפס אני! חסר עמוד שדרה!
לא מסוגל לשלוט בעצמי. בושה למין האנושי... אבל, כן. אסור להתבייש.
תכלס, בזכות זה נשארתי נקי.
לא הביישן עומד...

תודה רבה.
הבושה, כמה שאני מכיר אותה מקרוב.
שלא יהיה 'לא נעים'.
הייתה פרסומת פעם, על 'מעשן פאסיבי' (מי שנמצא ליד מעשנים) שעולה לשמיים, והמלאכים בשער השמיים אומרים אחד לשני: 'הנה עוד ביישן'.
הזדהיתי.
הבושה הפנימית, תחושת הבזיון, התחושה שאיך יכול להיות ש'זה' מעסיק אותי וש'זה' מה שמעניין אותי הייתה כל כך גדולה עד שלא העזתי לדבר על זה.
הפרדוקס ברור: הבושה חסמה לי רק נתיב אחד - את נתיב היציאה, כשנכנסתי להתקף הבושה לא חסמה אותי כלל וכלל.
שמעתי פעם חבר וותיק בNA אומר משפט: 'אם הבושה לא חסמה אותנו מליפול - אסור שתחסום אותנו מלהחלים'.
הזדהיתי.

תודה על התזכורת.
נתן במתנה

דוקטור דעתי בלבד
אל תעשה את זה
אין לזה סוף
אין טעם להיות בריא
עם הגיון חולה
ולבד

אה דורון, אתה לא מכיר את אישתי המופלאה. כנות מצדי רק משמחת אותה. אבל אתה צודק שצריך לדעת איך לומר בדיוק, כדי שלא תיכנס לחרדות.

סוד דבריך הם ממש כשמן לעצמות היבשות, תודה.
אם אפשר להוסיף ולומר שאני הרגשתי שהפנימיות שלי צריכה דגש חזק בבושה שהיא מרגישה,
לכן צריך לדעתי להפסיק להתבייש ולומר לעצמך אני לא חושב יותר על התאווה, אני רוצה פנימיות טהורה, לנסות שתמיד יהיה בראש דבר אחר לחשוב עליו.
לי זה עוזר ממש, ברגע שמחשבות תאווה באות לדעת לאן אני פונה כדי לא לחשוב על זה. להתפלל לה' שיסיר מאיתנו את הבושה שבתוכנו.
הרבה הצלחה לכולנו, תודה לך. אבא יש לך בנים נפלאים!
אח.

קוראים לזה השגחה פרטית...

שאלתי את עצמי לפני שהגעתי לפוסט.. איך מתמודדים עם הבושה?
קיבלתי תשובה חותכת ומדוייקת לשאלות המתחוללות בנפשי, למרות שאני עדיין בספק גדול אם אני אתנגד לכל ההצעות (סרטים, ארועים מעורבים..), בהתחלה לפחות (כדי לא לקרוס כמובן...).

קודם כל תודה לאבא על הכל, ולכותב הפוסט על הדיוק בניסוח שהיה חסר לי.

ברצוני לשאול שאלה, איך אפשר להתמודד עם הבושה מול האישה שלי, שהיא באמת כל החיים שלי, האם צריך לספר לה הכל ובמדיוק ??(אני לא אעשה זאת בלי הכוונה וזמן מסויים בהחלמה), האם צריך לספר עד גבול מסויים?
כמה שאני מכור... ככה כואב לי על האוזניים והלב שלה שיצטרכו לשמוע ולהתמודד עם מה שאני אספר לה (אם אני צריך את זה בכלל).

בעבר התמודדתי עם הבושה כשהתחלתי לשמור נגיעה למשל, לא הפריע לי לעמוד מול המשפחה אחרי שנים שאני נוגע, את שלי עשיתי בכך שדאגתי שאף אחד/ת לא י/תפגע והכל יתקבל בהבנה וחיוך, כך אני מאמין שאצליח בסופו של דבר להתגבר על המכשולים מול הסביבה לטובת החיים השקטים שאני מייחל לעצמי.
אבל מול אשתי אני ממש מרגיש בחילה רק מלחשוב על הרגע שאני אתחיל לספר לה. זה ממש מזעזע אותי [(כן, כמו כל החולים המילים האלו אמיתיות לגמרי, אבל הנפילה עומדת לה ומחכה שאני אסיים לכתוב את הקטע הזה (מקווה שההכר במצב המסוכן הזה יעזור לי להמנע לפחות לעכשו)].

בשורה תחתונה השאלה היא... איך מתמודדים עם הבושה מול האישה?

תודה מראש לכל המתייחסים.

שלום חבר...
אתמול אני עמדתי במצב שלך...
http://www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=4306.0
לי דווקא היה חוויה מתקנת והיא קיבלה את זה ברוח מאוד טובה... וההרגשה שהיתה לי כשגמרתי להתוודות בפניה היה כתינוק שנולד מחדש... והיה שווה את כל הבושה...
אני גיליתי לה את זה ללא תכנון... אבל הבנתי שלכל אחד המצב שונה וכדאי להתיעץ עם ספונסר לפני...
אבל בהנחה שהכל עובר כשורה.... ההרגשה של השלמות אח"כ שווה את כל הבושה שבעולם...
מאחל לך הצלחה..

כן. קבלה עצמית
איכשהו הכל מתחיל משם
(רחוק מזה. עדיין. מתכחש

מזדהה ממש

מזדהה מאוד.
הבושה היא גם מול עצמי, גם מול אשתי וגם מול החברה הכוללת. לא רואה איך אני נחשף בפני השניים האחרונים אי פעם. מול עצמי- נחשף כל יום מחדש, ומתבייש בו זמנית.