שאלו אותי מה אתה באמת רוצה? אלוקים או תאווה? האמת, רצונינו לעשות רצונך, האמת, שניהם. איזו אמת חזקה יותר??
ואיך אני מסוגל לרצות רק טוב כשהמחלה יושבת לי על הרצון?

אמרו לי פעולות פעולות פעולות... תודה רבה. הרי זו בדיוק הבעיה שלי, אני חסר אונים וחסר כוח. אין לי כוח לפעולות.
מאיפה חסר כוח כמוני יקח כוחות לעשות את הפעולות שנותנות כוח? אף צבת בצבת עשויה.

איך מצפים מחולה שכמותי לקחת אחריות על חיי?

אני שואל כדי לחדד את הנושא מהנסיון של החברים. קראתי פעם תשובה יפה אך איני זוכר אותה ואיני מוצא אותה.

אשמח לשמוע כל תשובה (ממי שהבין את השאלה, ועונה מהנסיון האישי שלו ולא סתם וורטים בעלמא).

לפני כמה ימים שאלתי חבר ותיק ומחלים את השאלה הזו.
הוא ענה לי שכשאין כח מתחילים מהפעולה הכי הכי קטנה שיש כח לעשות אותה, על ידה נכנסים לתנועה, ההמשך בא יבוא.

שמעתי עוד מחבר שהגדיר שהתכנית אינה זבנג וגמרנו, היא פסיפס של פעולות, זה מתחיל מפעולה קטנטונת, לאחריה מקבלים נכונות לעוד אחת וכן הלאה, בסוף מגיע השחרור, לפעמים.

ומה עם הפעולה הראשונה? שם אני עדיין תקוע
מקוה שהבנתי את השאלה.

עוקב

מה שעובד בשבילי הוא לחזור לצעד הראשון. להבין שבאמת אין לי כוח. אבל זה לא שאין לי כוח למרות שהיה אמור להיות לי כוח, ועכשיו אני נורא מתוסכל. אין לי כוח וזהו, לקבל את זה. אני באמת באמת חסר אונים. אני באמת תלוי בין ארץ לשמים ומתחתיי תהום אין-סופית ורק נס יוציא אותי מפה.
מצד שני, כואב לי. הו כמה כואב לי. אני רואה את חוסר התוחלת. אני רואה את הנזקים. אני רואה איך המחלה אוכלת בי בכל פה. אני מרגיש שקצתי בחיי.
כשאני מאפשר לעצמי להתמלא בהרגשת חוסר האונים, ויחד עמה להתמלא בהרגשת הכאב - משהו שם משתחרר לרגע. אלקים נכנס לתמונה, מרים בעדינות את הר האגו שלי, ופתאום אני מוצא את עצמי עושה פעולות.
הלוואי שאזכה לקיים את מה שכתבתי פה...

אני חושב שהכיוון הוא לחזק את הרצון הטוב, דהיינו לעשות פעולות לכיוון הטוב כמה שכן יש לך כח, "עד כלות הכוחות",
אבל מינימום של מאמץ חייבים. בלי מאמץ לבחור בטוב, על מה תקבל שכר?
וצריך לדעת, שאלוקים לא מבקש מאיתנו יותר מאשר צעד אחד קדימה.
צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות.

בס"ד

נתחיל מזה שכל מי שכאן בטוח בדרכו הדתית כן רוצה לעבוד את האלוקים בכל כוחו,
הסתירה מתחילה מכך שכדי לפעול פעולה אתה צריך להפעיל את הגוף,והגוף אינו חלק מהעצמי של האדם,הגוף הוא מקור התאוות,וככזה הוא מושך אותנו אל התאוות,זה גם מסביר מדוע גם כאשר אנחנו ממש לא רוצים לעשות את העבירה לפני אחרי ואף בזמן העברה אנו בכל זאת עושים אותה ,בגלל שהגוף חושק בה והורגל בה,והוא זה שצריך להיגמל לא אנחנו,זה כמו אדם הרוצה לאלף כלב מלאכול אוכל שלא שייך לו וכדומה,האדם אינו מובר לכלב אך כיוון שמטרתו היא למנוע מהכלב לעשות משהו אז הוא פועל את חוכמתו על הכלב.
בתחבולות תעשה לך מלחמה לחפש את מקום החולשה של התאווה ולהסתער עליו.
(אני יודע שאולי זה נישמע לך כדרשה ריקה ,גם לי זה נישמע פעם ככה,אך הפלא ופלא זה פעל)

לפי התוכנית ובזה אני התחלתי אומנם לא מכיוון התוכנית אלא בעצת הרב שלי כי עוד לא הכרתי את שמור עיניך,
השלב הראשון לרצות הפסיק(אם אתה פה אני מניח שאתה רוצה),השני לא לישכוח מהמאבק להמשיך להאבק ולהזכיר לעצמנו את המאבק היצר הכי חזק בזמן השיח הדעת,לכן יש את העלון היומי.
השלישי-שמירת העייניים,ולאו דווקא לישמור את העיניים אלא לעשות כל פעול אפילו הקטנה ביותר ואפילו למחות בעברה לפני עשייתה-כלומר לומר להשם" גלויי לפניך שאיני רוצה בעברה זאת עזור לי להימנע מימנה" ורק אז ליפול נחשב לעיניין זה,הנקודה היא התמדה לעשות את המעט שביכולתנו,זה בונה לנו לאט לאט ואפילו לא במודע את ה"שריר" של התגברות על התאווה עד שביום בהיר אחד אתה תוכל לה,כמובן שבכל אותו הזמן לא להפסיק בתפילות הפצרות ובקשות מהשם בלשונך מה שמכנים "התבודדות",
אני חושב שהסיבה שהרבה חברה כאן מוותרים מהר מידיי על התוכנית של "שמור עיניך" וקופצים ל 12 הצעדים זה ביגלל שהם קפצו מהר מידיי לגדרות וכו,או שפשוט לא ניסו להיאבק תקופה מסויימת מול התאוה במעט שבמעט,כי זה ניראה להם מיותר ולא  מקדם אותם.
גם כאמור בתוכנית-שמירת העייניים אין פירושה שמעכשיו לא תביט בדברים לא צנועים כלל אלא להפחית במעט האפשרי שאתר יכול,הרב שלי תמיד אומר לנו,להסתכל על איש אחת פחות ברחוב 5 נשים אפילו אם לא אחת אז כמה שניות להימנע לפני ההיסתכלות וכנ"ל במחשב,אם תדחה דבריי יערב לך נסה מה שהחברה האחרים מציעים..

המקור לדברים האלה זה בעיקר ברבי נחמן,אך תוכל לראות את זה גם אצל הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" חלק א מאמר הבחירה,
שמסביר שהבחירה שלנו אינה אם לנצח את היצר לגמרי או לא כל אחד יש לו בחירה ב"נקודת הבחירה" שהיא למעשה כמו שהגדרתי לך-"המעט שיש ביכולתך לעשות".
לאחר מכן כשאתה מרגיש מוכן וחזק מספיק תציב לעצמך גדרות וסייגים ,זאת אומרת מצא מה הכי מדרדר אותך ליפול ומצא תחבולה במסירות נפש אפילו כדי שלא יהיה ביכולתך לגשת לאותו הדבר בקלות או ביכלל,ועונשים במקרה לאתה כן ניכשל וליפני וכו' ,כי נכון לעכשיו אתה מתמודד מול הרצון של הגוף שלך ישירות ואתה לא תנצחו כי הוא הפועל לא אתה,אתה יכול לכל הפחות להעב אותו מעט,כמו אדם שמנסה בכוחו לתפוס את הכלב ברצועה,אך הדרך הנכונה "לנצח" את הכלב זה לאלף אותו,מקל וגזר,שיותר ישתלם לא לעשות את העברה מכן לעשות אותה.

בהצלחה

יגעת ומצאת.... אמרתי אמר ר בנימין ונושעתי 
זהו הפוסט אליו התכוונתי.
נתן, זה רק בבחינת משנה ראשונה. אני ממש מחכה להמשך.
תודה

חבר, זה בדיוק מה שהמחלה עושה, מבלבלת את המכור. מעייפת אותו בעוד ועוד שאלות כדי שיתייאש ויהיה שייך לה... זכור שאני גם חולה.. אתפלל שלא אבלבל אותך עוד יותר... שתנתן לנו התבונה להבחין בין השניים..

ידידי, בצעד הראשון איננו אומרים שאין לנו כלל כח. אנו פשוט מודים שחסר לנו כח. יש לנו אך הוא חסר. רבים מפספסים את הנקודה היפה הבאה – רק מי שמוכן להודות מה אין לו לומד מה כן יש ברשותו... כדי להודות בזה בפני האני הפנימי שלי אני מוכרח רצון. לא יעזור לאחרים לראות את חוסר הכח שלי, נקיטת היוזמה מחייבת רצון.

זו הסיבה שאנרכיסטים בנשמתם שלא דרשו מאומה ממכורים, הציבו בפניהם תנאי אחד - רצון. הם הכירו בהכרח הקריטי במוטיבציה, הבינו שהוא הכח המניע לפעולה, בחיבור למציאות לפני התקף התאווה או הפגם. כשהכל רגוע. מתי שיש את הפנאי לתרגל חיים רוחניים תקינים 'על יבש'. רק כך, באמצעות הרצון אני מסוגל לתרגל חיבור רוחני, להגיע לאמונה שהעובדה שהטבע המדוייק שלי חסר ופגום אינה מחייבת אותי לפעול מתוך המקום החסר והפגום.

אכתוב בקצרה את התהליך - בצעד אחד אנו מודעים שחסר לנו כח, בצעד השלישי אנו מחליטים למסור את הכח שכן ישנו ברשותינו, 'פילטר' חדש נבנה באישיותינו בצעדים 4 – 10, הוא זה שהופך אותנו 'לכלים' עם יכולת הכלה של הכח שהיה לנו קודם וחוזר אלינו עם תוספת משמעותית בצעד האחד עשר, שם אנו – "רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכח לבצע זאת"..

ברשותך אביא דוגמא מאירוע אמיתי שחווינו יחד – ישבנו בשעת לילה ברכבי ושוחחנו, שנינו ראינו פנסים מתקרבים במהירות שמני צידי הרחוב בו שהינו, אתה זינקת אל הצופר כדי להתריע בפני המתנגשים הפוטנציאלים, אני לא. היית המום מחוסר המעש שלי, שאלתני לסיבותי, אמרתי לך שלהרגשתי לא היה שם משהו מסוכן ובנוסף איני מנהל. מנסיוני היתה סיבה נוספת לפעולה שלך, רק שאז לא היה טעם להרחיב מעבר, לאחר שקיבלתי את רשותך אכתבנה כאן.

אתה היית זמן לא רב אחרי תאונת הדרכים שלך.. הרושם שלה היה טרי אצלך, האינסטינקטים 'הפצועים' שלך הפעילו אותך שם. גרמו לך לחשוב שזו תאונה ודאית שעליך למנוע. הטראומה מהתאונה הפכה אותך לאוטומט, לא היה לך מודעות או כח לנהוג אחרת, אני מאמין שבסיטואציה כזו היום, תנהג אחרת. הזמן שעבר בתוך והחיבור הרוחני נתן לך עוד קצת צוהר אל מציאות...

לסיכום, הרצון למשהו אחר -  הא שהביא אותך מההתחלה לביתי, השאיפה לגדול, היא זו שהביאה אותך  למכוניתי זה מה שגורם לך להמשיך את החיבור הרוחני שלך עוד. שום דבר מהתהליך הזה לא היה מתרחש בכפיה, ללא רצון, זו הסיבה שהוא הכרחי.

בהחלמה.

תודה רבה חברים.
כמו תמיד, יש לי תועלת גדולה מהתגובות שלכם. כל אחד ונסיונו הוא. מקווה להפנים את הדברים ולהמשיך לצמוח איתם.
שבוע טוב ומבורך