אני מכור לאשליה, מכור לפנטזיה, לאו דווקא לאשליה או פנטזיה מינית, אני מכור לאשליה הזאת שאני משהו שאני לא!

כ"כ כיף לי לכתוב פוסטים או תגובות של החלמה, פוסטים של סלברטיז מעולם ההחלמה, פוסטים של הכוונה אשר מדברים בגוף שלישי, גיבובי מילים מהם אפשר להבין שאני דוקטור לענייני מין ותאווה.

נו? ומה רע בזה? מה רע בפוסטים או תגובות של החלמה? מה רע? אולי זה אפילו יעזור לי?

(אפילו קראתי בעבר שהחזו"א נשאל ע"י מאן דהוא:"האם מותר לי לקרוא לעצמי רב ולחלק ברכות?"

שאל אותו החזו"א:"ואם יקראו לך רב ותחלק ברכות? אתה תהיה יותר ירא שמיים?" ענה לו אותו 'מאן דהוא' בלי להסס:"ברור!! בלי ספק!" אמר לו החזו"א:"אם כך.. אני מתיר לך לכתחילה..")

אז זהו שלא!

אצלי פוסטים של החלמה גורמים לי לשכוח מי אני ומה אני, גורמים לי לשכוח שאני חולה אנוש.

לפעמים אפילו תגובה בודדה, יש ביכולתה להוציא אותי מן העולם, ואתן דוגמה:

נניח וחבר כותב בפורום או שולח אסמס בו הוא שופך לפניי את צקון נפשו, הודעה שבה הוא כותב כמה הוא חסר אונים, כמה הוא נמצא במצב רגיש.

אם רק אתן לו הנחיה כמו:"רד על הברכיים!" או "תתקשר לחבר!" אני באותו הרגע מתפרק. תגובות מסוג זה בשבילי הן רעל.

אם לפני שאשית לאותו חבר אהוב עצה כלשהי, לא אפתח את הדברים בהזדהות תחילה, תת המודע שלי יהבהב: "אתה בריא!!אתה בריא!!אתה בריא!! אם אתה אכן כמוהו, מדוע אינך כואב אותו? מודע אינך מזדהה? משמע, אתה כבר לא שייך לפרשה הזאת, אתה בריא!"

אני לומד לאט לאט, לאט לאט, לאט לאט, שבכל פעם שחבר משתף על שעובר עליו בזמן אמת, אני ראשית צריך להתחבר אליו, להזכיר לעצמי שאני חולה כמותו בדיוק, אני כותב לו את אהבתי אליו, וכמה שאני מבין אותו, כמה שאני מרגיש את מה שעובר עליו, ורק לאחר מכן, אם יש לי משהו חיובי בארסנל, אני משתף את ניסיוני עם אותו החבר.

תגובה ללא הזדהות - טריוויאלית לחלוטין עבורי, בטח ובטח עבורו.

אכן, כפי שכתבתי בכותרת דבריי, האשליה האופטית הזו, שאני רחוק מהמקום הזה שנקרא 'תאווה' יוצרת אצלי אופטימיות יתר, והאופטימיות יתר הזאת שווה לאקסיומה הפשוטה - תאווה.

בהחלמה.

מזדהה. תודה

נגעת בנקודה כל כך נכונה...
לפעמים אנחנו שוכחים מי אנחנו, וזה היה קורה לי הרבה (לא שעכשיו זה לא קורה.. אבל הרבה פחות), עד שקראתי פה כמה פוסטים בפורום והבנתי איפה הגבול של חולה במחלה הארורה צריך להיות, ומאז אני משתדל לא להרגיש לא קשור, וכמו שכתבו כבר רבים מבעלי מוסר,
להרגיש נחות מכולם. אז אני מכניס לעצמי מחשבה שאני פשוט הכי גרוע ושאני לא באמת אמיתי (אני מקווה שזו גישה נכונה..)
תודה רבה על ההערה המאירה.

תודה. למדתי

תודה. הזדהיתי. אתה כותב למעשה את המתואר בספר הלבן - "הבעיה" - הפנטזיה השחיתה את האמיתי.. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה את מה שראינו בחיצוניות של אחרים... לקח לי זמן לצאת מהבועה שבתוכה חייתי. התקווה הגדולה שכשהכח העליון הופך לגורם משמעותי  בחיים גם זה משתפר...

קראתי את הפוסט המצורף, פשוט מקסים.

יש מצב שזה גם ההסבר, עבורי, מדוע בתור ילד תמיד הייתי הילד המעצבן הזה, שבמשחק המחבואים, תמיד היה חייב להיות זה שהתחבא במקום הכי הכי הכי הכי הכי מוזר ולתקוע את כל המשחק במשך המון זמן. פשוט להתחבא.

אותו הרעיון, 'טיזר' אחר.

תודה חבר.
מה שמאוד עוזר לי להזכיר לעצמי שאני לא אלוהים.. וכן, אני צריך תזכורות כל הזמן.. זה לעשות דברים לא מושלמים.
למשל, אם כתבתי פוסט, לא לעבור עליו ולהגות ולתקן שגיאות ופיסוק. אלא לשלוח אותן לא מושלם. ( התפלק לי ה ן ולא נעים לתקן).
ווכל דבר לעשותו רק עד גבול מסויים. לא-ל גומר עלי. אתן לו לגמור עבורי.
וכמובן לוותר ולהרפות היכן שאני בשליטה אובססיבית.
חבר פעם אמר לי שאם העזרה לאחרים באה מתוך פגמי אופי, עדיף להרפות שם.
קשה לי בזה. קשה לי עם זה. אבל יש תקווה. אלו שצעדו לפנינו אומרים שזה תהליך. ..
מחכה כבר לנופים הבאים עלינו לטובה. ..
אוהב
הושיעה

וואי וואי. זה כל כך נכון בעיני מה שכתבת.
החשיבות להזדהות ולהתחבר לאחר לפני שבכלל מגיבים.
רק על עצמי לספר ידעתי, ואני כשלעצמי כל כך רחוק משם...
עוד לפני שידידי מסיים משפט כבר יש לי תשובה בשבילו....
עכשיו אני שואל את עצמי - למה אף פעם לא קראתי פוסט פעמיים ?
כבר רץ להגיב...
אולי הוא לא התכוון בדיוק לזה ?
פעם שמעתי שבדו-שיח טוב לפני שמגיבים חוזרים על הנאמר של בר-השיח,
ורק אז מגיבים. קוראים לזה "שיקוף".
אף פעם לא הייתי חזק בזה.
-
לפני שהתחתנתי חבר ותיק דיבר איתי והכין אותי לנישואין.
משפט אחד זכור לי מהשיחה הזו לכל החיים.
הוא אמר לי - תראה, גבר ואישה זה לא אותו דבר.
גבר, כשכואב לו הראש הוא אומר לחבירו את זה ומחכה לפיתרון.
קח אקמול. ישנת היום ? וכו' וכו'.
אצל אישה זה אחרת. אם היה לה יום מצוברח היא לו תשיח את
כל צרותיה בשביל עזרה. היא יודעת תכל' מה לעשות.
היא רק צריכה מישהו שיקשיב לה . זהו.
מהרב לסרי שמעתי שבעל תותח זה אחד שממש מקשיב לאישתו
והוא אומר לה : "סליחה, לא כ"כ הבנתי את המשפט האחרון שאמרת, תוכלי בבקשה לחזור עליו ? ".
אני מכיר מישהו כזה. ותאמינו לי (לפחות הנשואים שבינינו  ) שהוא בקושי עוזר בבית שלו,
אבל ההקשבה שלו היא מכל לכל רף מוכר. כאילו יש לו 80 אזניים. כולו אוזן ממש !
וזה משמח את האישה הכי טוב.
הלוואי עלי !
האם אפשר לקחת את זה לשיח בין גברים ?
נראה לי שקצת לפחות כן. אפי' חייבים.
תודה קרבן. הזכרת לי מה שאני נוטה לשכוח...

הושיעה, זה קצת סבוך הנושא שהעלית, אתן דוגמה קצת פומפוזית, ארחיק לכת, גיהצתי חולצה, יצאתי מהבית, אחרי שני מטר אני קולט ש.. יאוו..!! שרוול אחד לא מגוהץ..!!

האם עלי להשאיר זאת כך..? לא מצליח לשים חיץ שיחלק לי בין ה'להרפות' לבין שאר הנושאים.

ועוזרני... תודה לך על הדברים... יפה מצידך (:

מה המניע האמיתי לגיהוץ השרוול הנותר?
לפעמים גיליתי על עצמי שעדיף לשלם את המחיר של שרוול לא מגוהץ מאשר לשלם את מחיר ההרפדה על שרוול מגוהץ.
בשאלה של מניעים, אין הלכה פסוקה.
לפעמים, יודע צדיק נפש בהמתו.
שנזכה להתתקן מפגמי האופי

אני מניח שאת הנושא הזה לא אקלוט בזמן הקרוב. סבוך בקוצים הנידון הזה.

תודה.

תקפל שרוולים לא יראו

יופי של דוגמה החולצה... לפני שנים הספונסר החילוני שלי אמר לי שאני הדוס הכי מדוגם שהוא מכיר... צחקתי איתו, שאלתי אותו כמה דוסים הוא מכיר... ואז הוא אמר לי שזה רציני, אני עסוק בפוזה... לדוגמא החולצה המגוהצת שלי, רק אני מגהץ בבית כי לא בא לי שאשתי תעשה לי כמה 'פסים' בשרוול...

יש לי ערימה של אפטר שייבים, חייב להריח ולהיראות מליון דולר, תלוי לגמרי באיך אני נתפס מול הזולת... ראבק אז שכחת כמה שערות שלא גילחת עד הסוף, מה קרה? עכשיו אתה מבין קצת יותר מה קרה לי כשבמשך זמן לא גיהצתי את החולצה שלי? כשאני משאיר שערות על הפנים שבוע ויותר?...

נשתדל לזכור שהחלמה זה תהליך, שמחלחל לכל מקום.

אסירותודה יקירנו, תן לי לסכם את הדברים, רק בודק אם הבנתי.

להשאיר כמה שערות שלא גולחו, זו לא פעולה שאני עושה בעקבות ההחלמה, זו תוצאה. תוצאה של החלמה.

דהיינו: זה לא שאהיה בכיוון יציאה מהבית לאירוע חשוב, ואקלוט בבירור ששכחתי קבוצת שערות שחורות כעורב ואפילו הכי לא אגלחם, לא.

אלא אם קרה מיקרה, וכבר הגעתי לאירוע, אני יוצא מהרכב וקולט!! קבוצת שערות שלא גולחה, במצב בריא בו אני כבר לא מייחס הרבה חשיבות לאיך אני נתפס בעיניי הזולת, אלא איך אני נתפס כלפי עצמי (כלפי הבורא.), הדבר לא יפריע לי בסדר גודל של דיכאון למשך אירוע שלם.

יש? (:

בערך... כי זה מאוד אישי, שים לב, הכל תלוי בנקודת המוצא שלך. אכתוב עלי - כמי שחייב להיות מתוקתק בגלל המחשבה על איך שהוא נראה בעיני אחרים ההחלמה שלי היתה צריכה להתבטא 'בהתעלמות" מהחשיבה הזו. זו הסיבה שבמשך זמן לא טיפחתי את פני.. כתירגול השיחרור מתפיסה המחשבתית העוותת הזו.

למי שהוא שלוך מוזנח, עצלן שלא אוהב שלוקחים לו את הלכלוך עם מים, שיש לו תמיד שער מדובלל על הפנים ואין לו מושג מה עושים עם מגהץ, הפעולה ההפוכה תהיה בדיוק הפוכה... להתטפח, להתגהץ...