בס"ד

החיים שעוברים ביעף לא נותנים את הפנאי לשבת רגע, לעצור ולהתבונן.
מה עשיתי. למה. ומה אני הולך לעשות עם זה?!
לפעמים זה מחוסר זמן ולפעמים זה מפחד. פחד לראות מה עשיתי לעצמי במשך חיי, מה עשיתי עם עצמי ועם מה אני מתמודד.

אין כמו זמנים של שעמום כדי לברוח.
הרבה אנשים מסכימים עם זה שזמן של שיעמום הוא זמן מועד לפורענות. במיוחד למכור שרגיל כל הזמן  לחיות עם רעש בראש, והוא חסר מסוגלות לשבת לרגע במנוחה בלי להפעיל את הגירוי שוב ושוב.
אז כיביתי את המחשב, השארתי את הקוד אצל האשה. והנה הנזק הראשון שנוצר אצלי...
אני חסר אונים מול מחשב. כמובן שאני והמחשב כלל לא אויבים ושונאים ואף פעם לא פתחנו במלחמה. אבל אני ממש לא יודע איך להשתמש עם הנחמד הזה במפוכחות. התחרפנו לי הוראות ההפעלה. הוראות ההפעלה נוצרו בשביל ללמוד איך להוציא תועלת מהמחשב, ואילו אני הפכתי את המחשב לכלי של נזק. למעשה אפילו האינטרנט הכי חסום בעולם כבר לא יחסום את הראש שלי, ולא רק את הראש  שלי, אני כל כך חולה שהצלחתי לייצר נזק מהמחשב גם מדברים שעל פניו הם כשרים לחלוטין ואכמ"ל.

למעשה גם אם המחשב יעוקר לחלוטין מהאינטרנט שבו עדיין אני יצליח לייצר בו נזק. אני יכול לברוח שעות למשחקי מחשב, שעות לכתיבה סתמית או אפילו תועלתית, ועוד היד נטויה. היו שנים בישיבה שהייתי יושב לילות שלמים על מחשב שחוץ מתוכנות וורד וצייר לא היה בו שום דבר, ופשוט לצייר צורות כל הלילה או לשרבט שרבוטים. לפעמים הייתי אוסף דפים מהרצפה ומעתיק את מה שכתוב בהם למחשב בשביל להעביר את הזמן. כמובן שלא חשבתי על האפשות של ללכת לישון, הבריחה הייתה נעימה ומרעננת הרבה יותר. כמובן שבבוקר כבר הייתי קורס בעל כורחי על המיטה וישן עד 7 בערב. בקטנה.

האובססיה, הו האובססיה. נראה שאין כלי בבית ואולי בעולם כולו שיותר שנוא על אשתי מהמחשב. או אפילו משהו שמתקרב לרמת השנאה אליו. אולי רק הפלאפון שלי. כל פעם שהיא רואה אותי משתמש (..) באחד מהיצורים האלה היא משתגעת. היא פשוט הבינה מאוד מהר שהיא כלל לא התחתנה עם בעל אלא עם 'שבב אלקטרוני מהלך'...
האובססיה שלי למחשב והפלאפון מטורפת. אני יודע מאיזה צד נכנסים, אבל מעולם לא גיליתי את הדרך ליציאה. איך שאני מתחיל להשתמש בהם אני מוכה בסנוורים ופשוט נהיה עיוור לכל מה שקורה לידי. למעשה אני מסוגל להעביר ולבזבז ימים ולילות שלמים, לבזבז שעות שינה ולפספס שעות עבודה יקרות רק בשביל לשרבט שרבוטים ולמחוק אותם, או בשביל להעביר את הזמן במשחקים חסרי תועלת. היו תקופות שאפילו התחלתי לכתוב במחשב דברי תורה מרוב שיעמום (והיו תקופות של פוסטים...), ושלא לדבר על שעות אינסופיות של חיפוש ומציאת תאווה. אני עדיין מדמיין שהמחשב או הפלאפון יכולים לתת לי את השלווה. אני כורע ברך לפני המחשב ומתחנן אליו ...תן בי את השלווה...

אלפי שקלים הוצאתי על טאבלטים ומכשירים סלולאריים, שכמובן לאחר תקופה נזרקו לפח באשמת המצפון וחוזר חלילה (תרתי משמע). אלפי שקלים נזרקו על אינטרנט, על הורדות וכו'. אלפי שקלים הופסדו בשעות רבות של בטלה. חברותות, כוללים וכו' אין על מה לדבר בכלל. חיים שלמים הלכו ובוזבזו.
בכל שנותי בישיבה כמעט שלא התקדמתי בשום דבר. באמת שהשתדלתי... השתדלתי לנצל כל שניה אפשרית. לבריחה...
הרוחתי יפה יחסית לבחור ישיבה באופן חודשי קבוע, ובכל אופן לחתונה הגעתי במינוס גדול.

אני ינסה להתייחס מלמעלה (תאמינו לי שמלמעלה) לעוד כל מיני הפסדים שנוצרו לי מהצורך האובססיבי לבריחה תמידית.
למשל מכוניות. אי אפשר להאמין כמה אפשר להרוס את החיים עם (בשביל) מכונית... ולא לא בתאונה (אולי זה דווקא כן?).
עשרות אלפי שקלים בזבזתי על שכירת רכבים סתמית ללא כל תועלת. גם לפני החתונה וגם אחרי. מצאתי ברכב כר פורה ורבה לבריחה. כלי שנתן לי תחושה טובה של שליטה. כלי שנתן דרור לדמיונות והפנטזיות שלי.
אני יכול לראות רכב ברחוב להתבונן ולהתחיל לקנא. מאותו רגע אני בפנים זרע הפורענות נזרע. בדיוק כמו תאווה אני בטוח שכל עוד שאני לא יממש את הפנטזיה אני לא ירגע, כך גם כאן. אני פשוט מסוגל באותו רגע להתקשר לחברת השכרה ולהזמין רכב באותה הדרגה.
המון שקרים שיקרתי לאשתי בגלל הדבר הזה. לרוב המצפון שלי לא נותן לי לשכור רכב ולהשאיר אותו חונה מתחת לבית, ולכן תמיד אני ימצא איזה שקר שיניח את דעתה של אשתי (או שלא...) מהיכן השגתי את הרכב הזה בחינם.

היו גם הרכבים ששכרתי בשביל הפנטזיה ואכמ"ל, או בשביל השימושים ואכמ"ל.
לאחרונה יצא לי להתקנא באדם בעל רכב מיניוואן של  7 מקומות, לא עברו ימים מועטים וכבר מצאתי את עצמי רוכב על מיניוואן של 7 מקומות (שעלה 100 שקלים יותר מרכב 7 מקומות אחר, הסכמתי לשלם את התוספת רק כי רציתי ממש רכב כמו של ההוא). בזבזתי על זה ביום אחד כ750 שקל בלא שום צורך. וכמובן שנסעתי לבד ברכב המגודל הזה. (למעשה כרגיל בסופו של יום המצפון הציק לי והייתי חייב לשחרר אותו על ידי יציאה עם אשתי לכותל. אאוצ'. כמובן מאיפה השגתי את הרכב?! וכו'..)
-
מילא נגיד שיש לי כסף מיותר, אל למה לא 'להנות' קצת בכסף הזה. אז זהו שלא. אין לי כסף מיותר. במיוחד בתקופה האחרונה אני סובל ממחסור מעיק במזומנים. העו"ש במינוס גבוה, וזה לא נראה שזה הולך להסתדר בתקופה הקרובה.
חולה. כבר אמרתי?

אני מנסה לחשב כמה ימים בזבזתי בשימושים. האמת ימים זה נראה לי הגדרה מוקטנת מידי לממדי השימוש שלי. אני ינסה לחשב שנים. נגיד ממוצע של שעתיים ביום במשך 10 שנים (והקלתי מעלי..) יוצא 7300 שעות. מתקרב בענק לשנה שלימה מהחיים כשהשימוש בה הוא 24 שעות ביממה. וזה על חיפושים ממוקדים. וכמה שנים בזבזתי על חוסר מעש פנטזיות ודמיונות? אני מאמין שבצירוף הכל אני יכול להוריד בכיף (?) חמש שנים מהחיים שלי שהלכו לעזאזל.
היו ימים למשל שבהם ישבתי 10 שעות בשירותים ומפנטז ומשתמש. חולני, לא? הבאסה היא שזה לא עבר. גם היום זה עוד יכול לקרות לי, ומחר, ומחרתיים... אולי היום זה קצת יותר השתכלל. אבל היסוד אותו יסוד. (יסוד...)

מה עוד איבדתי?
את אלוקים איבדתי. לא יכולתי להכניס אותו אל חיי מרוב ייסורי מצפון. זה גרם לי להוריד את רמת הדתיות שלי למינימלית ביותר (בנסתר כמובן). זה גרם לי להפסיק סופית להתפלל, להניח תפילין, לחלל שבת בלי להניד עפעף, לאכול לא כשר וגו'. ואכמ"ל. זה כמובן רק גרם לי ייסורי מצפון גדולים יותר ורגשות אשמה המכלים את הנפש. התאווה תרמה לדימוי העצמי הנמוך שלי, לחוסר יכולת להרגיש שווה בין שווים (ואפילו ללהרגיש לא שווה בין לא שווים). שנים רבות כל פעם שמישהו היה פונה אלי הייתי מסמיק מרוב פחד מעצמי.
עד היום אני לא סובל נוכחות משפחתית, לא מאמין בעצמי בכלל חסר בטחון וחסר יכולת להתמודד עם עצמי ועם אחרים. הפנטזיות שלי תמיד היו להזרק באיזה חור כמו איזה נרקומן 'היפי', לשכוח מהעולם ומהצרות, ולהשתמש. כל הזמן להשתמש. עד צאת הנשמה.

"סעפים שנאתי" זו כנראה אשתי. מה לא? אז למה שנאתי אותה כל כך? למה אני מאשים אותה בכל הצרות של החיים שלי? ולמה היא אשמה בניפוץ ציפיותי? (אשליותי?!)
יצא כאן למישהו להסתפק בתפילה האם כשהוא מתפלל שהאשה תמות בתאונה, להתפלל שגם הילד ימות אתה בשביל להשתחרר מהסיפור הזה לגמרי, או שלוותר לו כי הוא ילד ודווקא די חמוד?
לי זה קרה!
זו הייתה הפנטזיה המתוקה ביותר. להשאר לבד. ועוד ירחמו עלי. בודד. מחוץ למחנה. הרי ברור שכשלא יהיו לי מפריעים מסביבי אצליח להגיע למיצוי (!) העצמי שלי!.
זה איום ונורא. איום ונורא. זו המחלה שלי. המחלה שמנסה למצוץ את לשד חיי, והכל במסווה של דאגה ומסירות כנה. אח הכנות, הכנות.

ועכשיו אני עובד בחזרה לקבל את עצמי, לאהוב, לחמול. אולי כך אני גם ילמד איך אוהבים וחומלים על מישהו אחר, אולי. צריך לקבל את עצמי. מה לעשות.

אה, ולא סיפרתי על הכישורים שלי שהלכו לעזאזל (בתפילה שמעכשיו...). אלוקים חנן אותי בהמון כישורים, לא פיתחתי אף אחד. אני אל מסוגל להיות עקבי. וגם אם כן, ניצלתי את כל כושר העקביות שלי לדבר אחד בלבד. תאווה. תאווה. תאווה, ועוד פעם תאווה....

אז זהו זה תאווה, לא רוצה בך. בכלל. אפילו לא טיפה. הרסת לי סופית את החיים. הרסת עולם שלם, השארת לי המון עבודה אחרייך. רוח סער וסופה קרה...
אלך לחפש לי אדון חדש (ישן) ויחיד, אבאל'ה אוהב כפי קט שכלי והבנתי.
אני יודע שהוא יקבל אותי בזרועות פתוחות.
"תזכור ותתחזק אני איתך"....

תאוושק'ה,
לא מתגעגע.
חסר אונים.

צעד ראשון: הודינו שאנו "חסר אונים" ...
שום דבר לא קורה בטעות בעולמו של אלוקים.
אולי החיים שלא הם המולידים לחיים שכן...
אוהב לגמרי
הושיעה

תודה. עוד יהיו אלה 'החיים שכן...' יבואו זמנים ונסיונך המר יהווה תקווה לבעלי נסיון מר כשלך. נבראנו כדי להועיל. אתה עוד תראה. יבוא יום (היום?!) וכישוריך יבואו לידי ביטוי. בטוחני. רק תתמיד, היום. בהחלמה.

ידיד אהוב.

קשה לי כל כך עם פוסטים מסוג זה, הלב שלי מתפרק, למקרא השורות, ללא יכולת חיבור, נגעת בי, הזדהיתי כל כך, וכחבר קרוב אתה יכול 'לנחש' איפה נגעת.

הדמעות עלו ועלו עם כל שורה, כרגע אני חוסם אותם.

זכיתי להכיר אותך. להכיר אדם כמוך. תודה לך על הפוסט, שדאג להזכיר לי כמה דברים.

הושיעה ואסירות יקירי, (וקרבן.. אח לי אתה)
אני חושב שהפוסט הזה הוא התגלמות החיים שכן,
אתמול הייתי לבד בבית 4 שעות. ברור לך מה הייתי אמור לעשות בשעות האלה. אם לא שיחת הטלפון לפני 11 יום ברור שעוד הייתי שם. לא הייתי עומד בזה.
הנס הגדול הוא שאפשרתי לעצמי לזכות להתנהג כחסר אונים.
אז שטפתי כלים, טיפלתי בילד, סידרתי את הבית, טלפונים וכו'. ועדיין נשארו שלוש וחצי שעות. התחלתי לטפס על הקירות, למדוד גובה עומק נפח ורוחב. אפילו התחלתי כבר ללמוד גמרא מרוב שיעמום, כבר לא נשאר לי לאן לברוח. הבנתי שזה לא טוב לי, התקשרתי לחבר לשתף אותו והוא המליץ לי לכתוב את מה שהפסדתי מהתאווה. כמו ילד טוב לקחתי עט ודף (מה זה??) והתחלתי לכתוב, והרי זה לפניכם. (וקרבן... היות וכתבתי על דף, תזהר עם הדמעות שלא ימחקו לי מילים. )
אני אסיר תודה. על ניסיך שבכל עת.

נשמע כאילו אבדה לך השליטה על חייך.
איזה מזל שאלקים יכול לטפל גם בזה! מתפלל אתך שנזכה לתת לו להיכנס לחיינו.

יעקב היקר
יש לך לפעמים פוסטים קשים
אתה בחור צעיר בזמנים מהירים
תהיה קל עם עצמך יותר
אתה הרבה יותר ממה שאתה חושב על עצמך

דורון יקירי
תתפלא, אבל אני חושב על עצמי המווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווון דברים טובים.
זה לא מונע ממני להיות מודע לכוח הצנטריפוגלי שדוחק את חיי במאסה של אובססיה, בלא יכולת שליטה.
בסך הכל זה עושה לי רק טוב. זה מזכיר לי שוב ושוב, למה אני לא רוצה לחזור לשם שוב.
לא נעים? לא נורא!.
ולפעמים אפילו מועיל.
אוהב.

וואוו

חס"א ידידי היקר
כואב, וכל כך אמיתי, מזדהה עם כל מילה.
אוהב
מוישלה

מנסיון אישי עט ודף הכי טוב, אני מאמין שה 11 לא קשורים לשום טלפון. הם שייכים לאחד ויחיד.

יעקב היקר
קודם כל אני שמח בשבילך לקרוא  את זה
ואם אתה בענין לשים מראה מול עצמך
המראה אמורה לשקף חוץ מהדברים הרעים גם את הדברים הטובים
ולא שאני מבין גדול בהחלמה (אני לא)
אבל אולי אם תכתוב  פוסט ארוך וחושפני כמו זה
שיתמקד בהישגים ובדברים החיובים שבך
ובדרך החיובית שאתה עובר בשנה האחרונה
זה יעזור בדיוק ( ואולי אפילו יותר? )  להחלמה

אני כל החיים שמתי מראה מול עצמי. כתבתי מעליה "והיו עיניך רואות את מוריך", ולא סטיתי כמלוא הנימה ממה שההוא במראה אמר לי...

דוקטור!!!אתה ענק!!!! (:

הצחקת כ"כ.

אשתדל בהמשך לכתוב פוסט על החיים שכן...
אבל תן לאסוף קצת החלמה קודם, שלא אמכור לכם רק מחלה
אוהב.