לא יודע מה כתוב בתורה שלכם, אני ברגע זה מעתיק את שכתוב בתורה שלי.
'בראשית ברא 'ולקרבן אקריב את נפשי' את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו, וחושך על פני תאום, ורוח 'ולקרבן אקריב את נפשי' מרחפת על פני המים. ויאמר 'ולקרבן אקריב את נפשי' יהי אור ויהי אור. וכולי.."
ואולי גם ציטוט קטן מתוך סידור התפילה שלי:"ולקרבן אקריב את נפשי, שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך."
זה מה שכתוב בתורה שלי, כך פותחת תפילת העמידה בסידור שלי, ככה אני חי מאז שאני קטן.
מאד מקווה שלא פגעתי ברגעים אלו ברגשות של אף חבר שקורא, אבל, הצורך לחדד את הדברים פשוט בער בי יותר מהסנה שמשה רבנו סר לראות. (ההבדל היחיד ביני לבין הסנה זה שהוא איננו אֻכָּל.)
אני מגלה בכל יום, שאני שוכח את אלוקים לפחות חמישים פעם, למה אני כועס? למה אני מפוחד? למה אני מבוהל? למה אני חושב שאני אלוקים? שאני זה שיצר את העולם? שאני זה שמנהל? למה בכל פעם אני טועה מחדש?
כשאני לוקח את המושכות לידיי, אין לי ולו סיכוי פצפון לשמור על שפיות. (ושום מילה על נקיות.)
אני כ"כ נחרד מכל סיטואציה, כ"כ מתערבל מכל רגש קטן שצף בתוכי.
אם לא אכניס לעצמי טוב טוב לראש, שיש אלוקים, והוא זה שיודע ברוב טובו מה נכון לי, אני מיד ארד מדעתי.
אני מנוהל מכל כך הרבה דברים, ובכל פעם מחדש אני בטוח, שאם רק אתאמץ יותר, אצליח לשלוט.
אם אחרוק שיניים יותר חזק, אצליח!
רק כשהכל מתמוסס לי מול העיניים, אני נאלץ להרים דגל לבן, קרוע ועלוב, דגל שידע ימים טובים יותר, ומודה בתבוסה.
או אז אני משתכנע להרים טלפון לחבר או לרדת על ברכיי ולבקש מהבורא בענווה שיעזור לי, שיעזור לי לתת לו את השליטה, שיעזור לי להבין שהוא ורק הוא, אחראי, לא אני, הוא. (לא אני, הוא.) (לא אני, הוא.) (רק בודק אם אני באמת מתכוון למה שאני כותב.)
הרב פינקוס זצ"ל מעיר משהו קטן ומתוק על המגילה.
איך יתכן שאסתר המלכה, זמן מועט לאחר שאחשורוש לקח אותה לאשה, כבר מעזה לצוות על כל עם ישראל לסגור את החנויות, לצום, ללבוש שק ואפר וכו'.
מאיפה הכוח הזה פתאום לקבוע יום שבתון?
התשובה פשוטה פשוטה, אומר הרב דוד שמשון פינקוס זצוק"ל, דקה של קירבה!!
דקה של קירבה למלך והיא קיבלה משם את כל הכוח הנדרש כדי לגזור גזרות סנסציוניות! (בהמשך היא גם קיבלה את הכוח כידוע, לבטל גזרות.)
"ישנו אחד, ולו מלוא הכוח- הוא האלוקים, מי יתן ונמצאנו עתה."
