היום כמעט נפלתי.
חוויתי היום אכזבה גדולה ורציתי לברוח ממנה.
ברגע האחרון עצרתי. התקשרתי לחבר. שיתפתי.
הוא אמר לי: "צא מהבית, כתוב 30 אסירויות תודה, ותחזור אלי."
לא רציתי לעשות את זה, אבל עשיתי.
כתבתי 30 אסירויות תודה. בחירוק שיניים.
הרגשתי כמו תלמיד שכואב לו הראש ומה שאומרים לו "תגיד תודה שיש לך ראש"
כשילד קטן בוכה, אפשר לפעמים להסיח את דעתו עם איזה צעצוע, או ממתק, אבל כשבאמת כואב לו - זה לא עוזר.

חוץ מזה, התמלאתי טינות.
הרגשתי שמכריחים אותי להודות.
כביכול, מונף מעלי שוט - אם לא תודה, אתה תשתמש. אתה חייב להודות!
עם כל תודה ותודה התעצם בי הכעס.
חלפה בי מחשבה - להשתמש כדי לנקום.
אני יודע שאם אני אשתמש, אני אפגע רק בעצמי.
אני חסר אונים, לא יכול להעניש אותו.

אני מרגיש כמו ילד קטן שנשאר לבד.
רוצה לפגוע בעצמי כדי להעניש אותו על שעזב אותי.

מה שמוכיח ש..
אני בעצם רוצה להתקרב אליו.

אוהבים

אני מגרד חמש בקושי

מקסים, תודה על השיתוף