הידיים זזות, מקלידות, נוגעות. המוח צועק: לא, אסור, אני לא רוצה את זה. אך הידיים - בשלהן.
אתם מכירים את תחושת השיתוק שאוחזת בנו אל מול סכנה חריפה, נחש או מכונית מתקרבת באופן פתאומי.
המוח שלי, בשנים האחרונות של השימוש, היה משותק. הוא ראה, הוא ידע, הוא זכר את ההרגשה מהפעם הקודמת, אבל הדברים התרחשו מאליהם.
זו תחושה נוראית. לצעוק מבפנים: 'אני לא רוצה, די, די, די' ולהמשיך לעשות.
להרגיש משותק. להרגיש שאין לי ברירה. להפסיק להרגיש. לנסות להעלים ולהדחיק, וכעובר לו הרגע ההוא, כשמתחילים בטקס ההסתרה שאחרי, להיזכר.
להרגיש את הסיאוב, את הטפשות, את הטירוף, את עוצמת הסיכונים ועוצמת חוסר הטעם.
ברגעים שאחרי תמיד הכל היה נוקב יותר. השנאה כואבת יותר, השליטה חזקה יותר, התסכול, או, התסכול - אני יודע שאני מנסה, וזה לא עובד. פשוט לא עובד. איזה מן אדם אני?
***
אני לא מסוגל. פשוט לא מסוגל. אין ביכולתי להגיד לה שקצת גדול עלי, שאני לא יכול לעזור. בשכל אני יודע שאני יכול להתאמץ עוד. אני גם יודע שהיא צודקת בבקשות שלה, אבל רגשית אני תשוש, עבר עלי יום עמוס, לא הייתי מרוכז. אני יודע שזה אשמתי.
אז אני עוזר, אני מוצא בעצמי כוח. אני לא מסוגל להגיד לה מה עובר עלי, מחייך, כאילו הכל כרגיל, אוקיי - אני אקח את הילדים היום, אומר בנימה רגועה ככל האפשר, יודע שאני לא מצליח להסתיר את הטינה הסמויה על חוסר ההתחשבות זה.
אני משותק.
לא יכול להגיד לה שקשה לי.
חייב להפגין יכולת, שליטה, נתינה.
***

שתי דוגמאות אלה מהוות רק חלק ממערך הקבעונות שלי.
לצורך ההמחשבה אנסה לתאר אותו במילים: משהו, חזק ממני בעוצמתו משתלט לי על כל משאבי הנפש, כמעט באלימות, ולמרות שאני מודע לפעולתו איני יכול להתנגד לו. מהיכן נובעת האלימות הזה?
המקרה הראשון, למדתי בתוכנית, נובע מריק.
תחושה של ריק היא הרבה יותר חריפה מתחושה של חוסר. כשסתם אני מרגיש חוסר, זה כמו להיות רעב, לא נעים אבל מסתדרים.
הריק היא תחושה אלימה, מפחידה, אימתנית, תובעת. איני יכול להתמודד איתה. הדרך היחידה שלמדתי להתמודד איתה היא על ידי ריגושים. זה צריך להיות חזק, סוחף, כובש, מפתה, מעורר. ההתרגשות מחזירה לי את החיים, מוציאה אותי מהאפרוריות האיומה של חוסר הביטחון הפנימי שאני לוקח איתי לכל מקום, מהבדידות, מתחושת 'הסתמיות'. לא פלא שהתאווה מופיעה הרבה פעמים באיזורים בחיי בהם אין לי שום מסגרת אחרת. איזורים אלה מנכיחים לי את 'הריק', השחור והבודד, וממילא הם 'מקפיצים' כתגובה את הצורך הנואש לצאת ממנו.
המקרה השני, לפחות אצלי, מושתת על פחד.
אני מפוחד, מבוהל, מלא חרדות ומצוקות, חששות והתלבטויות. האם אני שווה משהו? האם אני אדם טוב? במקום מסויים, עמוק וסודי, אני מזלזל בעצמי, שונא את התפקוד שלי (ובעיקר את חוסר התפקוד שלי), מלא ביקורתיות על התנהלותי בחיים.
שלל 'פגמי אופי' אלה, ועוד רבים אחרים, מתורגמים לצורך מאוד חזק לשאוב את ההערכה שלי מהסביבה.
אני חייב שיגידו לי ש: אני טוב, מוצלח, מוערך, אהוב, נותן, מקשיב, חברותי, (הוסיפו מילים מחמיאות כיד הדמיון הטובה עליכם).
זה משתלט עלי, וגורם לי לעשות דברים שאני יודע שאין לי כוח אליהם, לומר דברים שאני חושב שהם לא מתאימים לי, להתלבש באופן שאני חש כמלאכותי, העיקר - למצוא חן.
הצורך לקבל הערכה, הפחד מדחייה - שניהם גם יחד משתקים את היכולת שלי להתנהל מבחינה רגשית בעולם של בני אדם נורמאליים.

***
בשנה ושבעה חודשים האחרונים, אני בתהליך עמוק מאוד של שחרור מהקבעונות.
הדבר השורשי ביותר בחיי כרגע, אסירות התודה הכנה ביותר שאני מודה לאלוקים עליה היא שהפסקתי להיות משותק.
העבודה לא נגמרה, אבל הפסקת להיות משותק.

נתן במתנה

תודה רבה רבה נתן במתנה.מאוד מזדהה לפחות עם העניין של הריק. עם העניין של החד יכול להיות שהוא גם נכון לגבי אבל אני לא יודע.לא זכיתי עדיין לזהות בי את גמי הנפש שלי. בע"ה עוד אזכה! ואני שמח בשבילך שאתה יודע לראות אותם ולזהות אותם בחיי היום יום,זה נראה לי שלב משמעותי מאוד בהחלמה. בהצלחה!

נתן במתנה, תודה על דבריך המחכימים.
כ"כ מזדהה עם ההרגשה הכואבת הזאת.. של רצון לא לעזוב את הענף האחרון לפני התאום, אבל בכ"ז עוזבים...
אם אתה רוצה את החוות דעת שלי, אני לא חושב שזה שיתוק. זה יותר עניין של הרגשה. מי שכבר כתב את המילים הזדוניות האלה בגוגל, יודע, שליפול הוא כבר נפל. נו, אז עכשיו הוא יצא? אח"כ שהוא ייצא מהבית הוא יחשוב איזה טיפש הוא שהוא הרהר וכמעט נכנס.. הוא כבר כתב את המילים...
לסיכום, נחל נובע מקור תסכול.

תודה לך מתנה שלנו
אכן התקיימה בך ההבטחה - לא נסגור את הדלת על העבר שלנו...
לדאבוני אני עדיין חווה את השיתוק הזה בהווה. אתמול. בלילה.
בלילה כשכל העולם הולך לישון... כל הסיבות שלי להרגיש חי הולכות לישון. השקט מתעורר.
זה השקט שמשאיר אותי בלי תפאורה, בלי איפור, רק עם עצמי. זה מה שמשתק אותי.
אני לא יודע מה עושים עם זה. איך אני אמור להרגיש חי כשאני לבד?
נוסיף לזה כמה ( קילו ) גרמים של טינה על אשתי שנרדמה... הסיכוי היחידי שלי להרגיש חי בעוצמה גבוהה!
זה גמר אותי בעבר. זה גומר אותי בהווה.
הייתי במודעות מלאה.. אך גם בשיתוק מלא.. הוצאתי את המכשיר מהמטען מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שיגמור מהר את הסוללה.. כשהסוללה התרוקנה חזרתי למטען.. משותק.
כשהיא עיפה התמלאה שוב ניתקתי. הפעם זה סופי. רק אסיים את 45% הנותרים בסוללה
באמצע, הפסדת שירותים. פגשתי את המזוזה. התחננתי אליה שתשמור עלי. וחזרתי למכשיר. משותק.
מעביר בראש את כל מה שיש לי להפסיד. בגשמיות ברוחניות בנשמה בנפש ברגש בכיס.. שיתוק.
אני כל כך מזדהה ומתחבר למסר שלך.
ניסיתי לחשוב היום מהיכן זה הגיע?! לא זכורה לי איזה סערת רגשות קודם לכן. טיפה אגו לא יותר.
בזכות הקבוצה הערב והפוסט שלך ובעזרת אבא אוהב הדברים מתבהרים לי יותר.
יש בי ריק. חור שחור שבולע הכל. בור אפל. זו נכות. זו עובדה מוגמרת. ולכן השקט מחסל אותי. ריק.
כל פעם שאני פונה אל העולם בגישה של רצוני ייעשה,  אני מפעיל את המכונה המושבתת שלי = ריק = שיתוק.
אמנם אם אשכיל ואזכה לשנות גישה, ולחפש שרצונו ייעשה (צעד 3 ) אז אינני מחפש משמעות בצורה של מילוי עצמי.
בהתמזגות ודבקות באלוקים הכל מתמלא במוזיקה לה אנחנו כה מתגעגעים.. שם אנו מוצאים את מה שחיפשנו בתאווה.
אבל אם איזה "אגו קטן בלבד" ינתק אותי מהדביקות ויחזיר אותי לעולם של רצוני ייעשה, אז בטוח שהתהליך השלילי יקרה שוב..
רצוני יעשה, תלותיות באנושות, ומאוחר בלילה כשאני בודד וגלמוד, התאווה היא חיינו ואורך ימינו. שיתוק.
תודה רבה שוב. תודה רבה לאלוקים על ההארה ועל התוכנית בכלל.
אוהב ומתגעגע
הושיעה

תודה לכם.

אני מרגיש שאני מדחיק את כל הריק, את כל המקום הזה שהוריק אותי ואת זה שהייתי צריך למלאות אותו בכל אמצעי אפשרי בלי רגע של חשיבה והתבוננות על מה לעזאזל אני הורס את החיים שלי בידיים.
מצד אחד, אסירות תודה. אני מתקדם. העינים שלי נפקחות. רואה איך כל הריק הזה היה רק מכסה ביוב שמושתת מעל כל העיר הזאת שעונה לשם שלי. ובעיקר פגמי אופי וכאלה. מצד שני, אני עלול לשכוח את הפיקסלים של הקרקע, לשכוח את זה שאילולא אלוקים, ואסירות תודה שאני אומר את המשפט הזה ומרגיש אותו קצת, הייתי עדיין עמוק ב*רא הזה, ושבקלות אני יכול לחזור לשם, כמו שאמרו, קליק וחצי. והשכחה אצלי עובדת במהירות כפולה, הייתי שלוש דקות אחרי שימוש שוכח את הכאב שפער לי את הלב.
אז מזכיר לעצמי. צריך לזהות אצלי את השיתוקים. לא לכסות אותם בעוד מכסים. לא להעלים. שההחלמה תגיע לכל פינה. שאשחרר את כל מה שאני מנסה ללפות ומפחד להרפות
מאוד מזדהה ומזהה את הנקודה הזאת, של הפחד, רגשות ונורמלאיות, עוד לא משורטט אצלי בדיוק מאיפה זה מגיע אצלי, אבל.

בהחלמה
אור

אתה מזכיר לי ספר שקראתי, הוא מספר על תולעת שהייתה נכנסת לאנשים לתוך המוח ומשתלטת על החיים שלהם, הם היו עם המחשבה שלהם אבל לא יכלו לעשות כלום, הגוף היה שבוי לגוף אחר, הגוף לא הגיב למחשבות אלא לתולעת שנמצאת בתוכם.
אין לי אלא לומר, תודה, אני שם, הריק הזה הורג אותי.
רוצה לגרש אותו, אך איני יודע איך, מנסה לדעת כיצד אפשר למלא אותו...
הבדידות הורגת.
רוצה לצאת, להרוג את התולעת, לחיות את החיים שלי, להיות שוב אני, כי היום אני לא.
די, מספיק, לא יכול יותר, בוכה אליך אבא, עזור לי, תן לי להתעלות ולהפוך להיות אני האמיתי!

חשבתי על משהו בקשר למה שהושיע כתב על המוזיקה והדבקות באלוקים שממלאת אותנו,וונותנת לנו הרגשה של מילוי כנגד ההרגשה של הריקנות.
יש מאמר חזל (שאני לא זוכר איפה הוא,אשמח אם תאירו אץףת עיני) שכדי להידבק בקבה צריך להדבק במידותיו,מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא רחום איפה אתה חנון. ההדבקות הזאת ,בצורתה הנכונה והבריאה מאפשרת לנו להיות עם תכונות אופי דומות לתכונותיו של הקבה(כמובן שהכל במדרגות) וזה מאפשר לנו להיות סוג של "כלים" נקרא לזה בלשטן קבלית,שיכולים להכיל ולהתמלאות מהשפע של בורא עולם כאן בעולם הזה.
אבל אנשים מכורים כמונו,שעיוותנו במשך שנים את תכונות אופיינו,ולא ידענו אפילו שהתכונות הללו מעוותות אצלנו,לא הצלחנו,והרבה מאיתנו עדיין אינם מצליחים,או מצליחים חלקית,להתמלא מהשפע של הקבה .לא מצליחים לשמוע,לקלוט,את המוזיקה העדינה של הקבה בעולם.ממילא אנחנו ריקים,טזה ממלא אותנו לגמרי.לא מרפא.ברגע שאין משהו שמסיח את דעתנו מעצמנו,אנו מגיעים לריקנות.
נתפלל לתיקון פגמי האופי בעזרתו יתברך,ולשמוע את נגינתו!