יהודי מושפל עיניים עומד מול הרב בערב יום הכיפורים ומבקש דרך תשובה. שואל אותו הרב, מהם העברות שעשית? עונה היהודי בפנים מתכרכמות "גנבתי חבל". גנבת חבל? שואל הרב. מה הבעיה? החזר אותו לבעליו! הבעיה, אומר היהודי. שבקצה החבל היה קשור סוס. נו, שואל הרב, אז מה הבעיה? “לסוס הייתה קשורה עגלה" עונה האיש. ובכן? שואל הרב. “על העגלה ישבה משפחה שלמה" אומר האיש. סבלנותו של הרב עומדת לפקוע. נו, מה הבעיה? “כשמשכתי את החבל, נמשך הסוס, אחריו העגלה ועליה המשפחה וכולם נפלו לתהום ומתו"...

באופן רשמי ומוצהר האתר דנן עוסק בבעיות הקשורות לתאווה. אפשר לומר שכל מי שמסתובב לו בבית מקדש מעט זה הגיע בשל בעיות בתחום. חלקם בעיות מורכבות יותר וחלקם פחות. קשה לי להאמין שיש מישהו שמסתובב כאן רק בשביל הספורט, או לצורך מחקר מדעי. הצד השווה שכולם צריכים מענה בתחום.

אחת התמיהות המופלאות ביותר אותן פגשתי עד עתה, היא העובדה שרק מעטים מאד ממשיכים את החיבור בצורה אינטנסיבית ולוקחים אותו לדרך החלמה יציבה וממושכת. אפשר לומר שמדובר באחוזים בודדים של ממש. ההיגיון אומר שישנם אלפים רבים של אנשים עם בעיות בתחום. רובם לא נחשפו לפתרון. אך גם אלו שכן נחשפו לא ממש מתלהבים תמיד.

אינני מתיימר להבין את הסיבות לתהליכים. אך דבר אחד די ברור. התאווה עם כל חסרונותיה איננה הסיפור עצמו. היא רק קצה החבל. מי שהבעיה שלו היא רק התאווה ובלעדיה הכל בסדר, כנראה צריך לבחור באחת מהשתיים. או שהוא לא ממש מודע למצבו. או שבאמת אין לו מה לחפש כאן. יותר נכון מקומו בבית המדרש בחיפוש תיקוני החטא.

צריך הרבה מאד כאב ותסכול שיביא את הבן אדם להבנה שכך אי אפשר להמשיך יותר. לא כל אחד למרבה האירוניה, זכה להרגיש שאי אפשר יותר. התאווה היא לכל היותר חלק אחד בפאזל המורכב של חיינו. כבר בימים הראשונים שבאתי לכאן נחתה בי התובנה חדה כתער שהסיפור של התאווה הוא למעשה קצה קרחון המבצבץ החוצה. די ברור לי גם שהעובדה שאני עדיין כאן אחרי התפתלויות לא פשוטות במשך כמעט שנתיים, נזקפת לזכותם של חלקים רבים נוספים בפאזל של חיי הדורשים חיבור.

הרבה מינוסים של חיים דורשים פלוס אחד גדול שיחבר את כולם יחד. כל חלק נוסף המצטרף בעמל למקומו הנכון מתחיל להשלים את התמונה בכללותה. התאווה היא מד החום המראה שמשהו לא בסדר שם. מה לא בסדר? זה יכול להיות דלקת קטנה, וירוס, או בעיות אחרות שלא זוהו עדיין. מה שברור שזה לא תקין. לפעמים הבעיה מתגלה די מהר. אך לפעמים צריך לעבור סדרת בדיקות מקיפה כדי לגלות את הככל.

לא כל אחד "זוכה" לתסכול בעצמה המספיקה לתדלק את המנועים למרחקים ארוכים. למעשה זהו מטרתו של הצעד הראשון. להשאיר תמיד את התזכורת ההיא על אש גבוהה. לשמר את תחושות הייאוש והתסכול גם כאשר האופק הולך ומתבהר. ככל שחלקי הפאזל באישיות רבים ומורכבים יותר לא ממש צריך את התאווה בלבד כדי לזכור מאיין באתי. יש עוד שלל בעיות נחמדות שיצרו את אותה זעקה אילמת שביקשה מענה.

התאווה היא קצה החבל המושך אחריו שלל דברים. אך גם הדרך החוצה מתחילה בקצה חבל היכול להוביל לחיים שפויים יותר.

תודה לך אדם יסודו,
כשבאתי לכאן (לפורום) לראשונה, כבר הייתי נקי 3 חדשים בזכות מייל החיזוק היומי. וממש לא הייתי מסוגל להודות בחוסר אונים מול התאווה. חשתי שזה שקר.
ובכל אופן "מד החום" של הנפש הראה 100 מעלות. הרגשתי צורך נואש להתחבר לכאן... אפילו אם צבעתי את זה בגוון של כונן הצלה.
שאלתי את הספונסר במה להודות? הוא שאל חזרה מול מה אתה חסר אונים? עניתי, תפילה. תקוע לי שם חזק. לגמרי אבדה לי שם. פיצוץ עז בין המצוי לרצוי.
אז התחלתי עם חוסר אונים מול התפילה. זה המשיך להגדרה עדינה יותר - חוסר אונים מול עצמי.
כשהייתי נקי 200 ימים. זה היה אחרי פסח. אני זוכר כמו היום, הודיתי לראשונה בחוסר אונים מול התאווה. (בכלל תאווה מותרת!!!)
וככל שאני מתקדם בהחלמה כך מתבהר לי חלקה של התאווה הפאזל, וכן גודלו העצום של הפאזל. ובעיקר, שזה פאזל שלא אבדו לו חלקים.
כשיגיע הזמן, עם התהליך, אלוקים יחבר לי עוד ועוד חלקים. עד שתתגלה התמונה היפה.
(ואז, אסיים את התפקיד שלי בבניית הפאזל, ואעבור לאולם-עולם שבו נהנים מהתמונות היפות של הפאזלים...)

יישר כוח על בירור הדברים

אני מאד מפחד שיום אחד ייגמר הדלק במנוע, לא יהיה לי הכוח להודות שבכלל חסר לי דלק.

בס"ד
אדם יסודו
אהבתי את דבריך,
שמתי לב שתכנית 12 הצעדים היא נפלאה לכל אחד גם למי שאין לו התמכרות מוגדרת
היתרון של אלה שההתמכרות שלהם ריסקה אותם הוא שבדרך כלל רק הם יוכלו להתמיד ולהלחם על התכנית..

קראתי היום בספר הגדול שכאשר אדם רוצה לעזור לאלכוהוליסט טוב שידבר איתו בשעת ייאוש

זה בהחלט מעניין
תודה

חזק.

עשית לי את הבוקר עם הסיפור בהתחלה.

יום טוב.

פוסט מקסים.

תודה לך.

שכויח אדם.

עוזרני, חושש שהדלק יאזל? רוץ לתחנה... ואל תשכח שיצרני המכוניות מאוד לא ממליצים ליסוע על ריק... מעבר לכך שזה יכול להגמר באמצע שום מקום או, יותר גרוע, באמצע נסיעה מטורפת במסלול השמאלי של הכביש המהיר... זה גם הורס את המנוע!

אם לא תדלק היום ע"י החיבור המתמיד לתוכנית, אתה עלול להכיע לא' משני המצבים. או שבאמצע שום מקום, אפה שאין חברים ידידים ספרים קבוצות (או שאתה לא מודע למקום קיומם) יגמר לך הדלק... והאפשרות היחידה שאני מכיר כשאין לי דלק זה לשים רעל במקום דלק... או שבאמצע נסיעת-החיים המטורפת, במסלול בו כולם טסים, מהמורות החיים בהם הכל נראה נורא ואיום והכל עף טס ללא יכולת לעצור ושם המנוע חייב את דלק-הכניעה אחרת....

וזה גם הורס את המנוע שלנו כל הנסיונות להודות באונים ולהכחיש את החוסר...

יפה ואמיתי.
הלואי שאני אזכור את זה כל יום. לעולם.
כתיבה משובחת.
תודה.

כן. תמיד היה לי בראש, קצה קרחון.
עכשיו מדחום, הרבה יותר מדויק. יותר נכון.

תודה.