שלום אבא, משלומך? הו. 'אסירותודה', אני ב"ה בסדר. איזה יופי שהתקשרת, אני בדיוק כותב את הצוואה שלי, רציתי לשאול אותך איך לחלק את הרכוש... חשבתי על כמה אופציות, לדוגמא לתת לכל ילד לפי מספר הילדים שיש לו... מה אתה אומר - - -  הלם ואלם. האיש הלא צפוי הזה שוב הותיר אותי חסר מילים. לאחרונה הוא עשה לו הרגל קבוע להפתיע אותי עם הבעת רגשות ומשפטים נוגעים, כמי שבא לפצות על שנים של ריחוק וקור.

והאמת זה מצליח לו, מאז שעשיתי איתו 'צעד תשע' (כששאלתי כיצד אוכל לכפר על מה שעוללתי לו) הוא משתף אותי במחשבות הפרטיות ביותר שלו, חולק איתי רגעים מאוד אישיים, בדרך כלל אני נבוך מהאינטימיות הזו, אין לי מושג מה עושים איתה. הפעם, בחסד לא. אחרי ציחקוק נבוך תפילת שלווה חרישית ובליעת רוק, עניתי לו. אין לי מושג מאיפה שאבתי את העוז אבל אמרתי לו בפשטות שלדעתי זו תהיה שגיאה...

תבינו הבנאדם מדבר איתי על ה - צוואה שלו! קולטים? צוואה... ואני נוכח. נס. הוא שאל למה, אמרתי לו שככה אני מרגיש, אינטואיטיבית. אחרי רגע כבר היה לי הסבר – יש כאלו במשפחה שהתחתנו לפני זמן ויש להם פחות ילדים ממי שהתחתנו אחריהם... זה רגיש, הוא הודה לי ושאל אם יש לי רעיון אחר. היה לי, תאמינו לי שלא חשבתי על זה לפני כן,  משום מקום צץ לי רעיון – בקצרה, סכום קבוע לכל ילד ומינוי אחראי בנאמנות למתן מענק לפי שמחות של ילדים, ברית בר מצוה קידוש חתונה וכו'..

ואז עברנו לדבר על המשך הצוואה... תראה הוא אומר לי, את הגביע אתן ל... הוא קרוי על שם... את הפמוטות ל... כי זה היה של מי ש... כאן אני כבר התאוששתי לחלוטין והזכרתי לו את הארון. הארון שלי, אמרתי לו בחיוך, הבטחת לי אותו. צודק הוא ענה, לא אשכח. גם אני. 'הארון' הוא מפלצת מתכת ענקית שבתוכה מאחסנים בבית הורי את כל כלי הפסח. הארון הזה הובטח לי בגיל 14.5. בגלל מעשה שהיה:

קדימון - מגיל אפס קינאתי באח שמעלי, הוא היה ילד טוב ירושלים. באמת. קצת תמים אבל מוכשר מאוד, מוצלח שאוהב ללמוד וזוכר הכל. שום דבר לא נדבק בו. ההפך המוחלט שלי, אין פלא שהפכתי אותו לשק החבטות שלי, הוא אמנם יותר חכם, אני יותר ממולח, סובבתי אותו לא פעם כנגד עצמו, וכשקלט  מה  זז סביבו וזיהה את טביעות אצבעותי העניק לי מלוא הכף (אוהו איזה כפות ידיים היו לו) מהלומות.

ערב פסח, כחצי שעה לפני סוף זמן שריפת חמץ, אנחנו בעיצומה של שריפה משלנו. פקעת עצבים הנני ניצב ליד 'קופסת החמץ', אחי עומד לו בפתח המטבח ומשיב לי בלגלוג. בלי לחשוב פעמיים תפסתי את צנצנת הפלסטיק של אבקת המרק (חמץ גמור)  והעפתי עליו... הקופסא פגעה לו בפרצוף ו... נפתחה. ברגע הפכתי אותו ללבנבן (למען האמת היו עליו גם קצת עלי פטרוזיליה...) אבל לא רק אותו, גם את כל המטבח... כולל סירים מהבילים שאימי כבר הספיקה להעמיד על האש לקראת החג.... אמא שלי צנחה על הדבר הראשון שהיה לידה לא לפני ששלפה את צנצנת אבקת המרק ריקה מהארון של כלי הפסח...

ברחתי מהבית, מפחד ומבושה. לא יכולתי להכיל את הדבר הזה. המום מעצמי חיפשתי מקום להיבלע (בתאווה, אלא מה) רגע לפני שנעלמתי עוד הספקתי לראות את הפרצוף האדום של אבא שלי, בולם ועוצר את עצמו בכוחות על אנושיים. בחריקת שיניים הוא סינן – זו התנהגות של פרחח, אתה חייב להשתנות. אחרת מי יודע לאן תגיע... את הארון הזה אתן לך אחרי המאה ועשרים שלי - - -               

ישנו אחד ולו מלוא הכח. תודה אבאל'ה שקירבת בינינו, אותנו. שהוא יכול לדבר איתי על עצמו, על צוואתו. שהוא מתייעץ איתי. שדעתי חשובה לו. שאני יכול לדבר איתו בחופשיות על עצמי. שיש באפשרותי להקשיב לו ולומר לו את דעתי בלי חשש. שאני יכול להבין את המקום שלו, שיש לי אפשרות לתאר לו את המקום שלי. שאנחנו יכולים להעלות זיכרונות כאובים ולחייך עליהם. שהכנסת את הסליחה לחיינו. תודה אבא שריפאת לי את אחד הפצעים הכאובים ביותר שהיו לי, יש לנו עוד דרך לעשות, אבל היא מוארת. באור של אבא. 

חלומות באספמיא? אכן הייתי כחולם.

ואיי,
עשית חתיכת דרך,
מה אם צעד 9 אם אח שלך? אם מותר לשאול

חתיכת דרך אלוקים עשה לי. אפשר לשאול, אענה בשמחה, דווקא עם האח הזה לא הייתי צריך לעשות צעד 9 כל כך משמעותי. גם אצלי וגם אצלו זה נתפס כמשובת ילדות. מאבקי כח סבירים. הכפרה באה לידי ביטוי בעיקר בשינוי בגישה, בהתנהלות מכבדת. היו בני משפחה ששם נדרשתי לפעולות ספציפיות. 

מקסים
תודה אסירות על השיתוף
התחברתי

תודה אסירות. אין מילים. המקום הזה מאוד חסום אצלי.
יש לי נתק רגשי עם אבי היקר. ( רק רגשי )
אבל כתמיד, אתה מזכיר שיש תקווה.
בשביל התקווה הזו אני כאן.
הנס בסיפור הזה שאלוקים נכנס גם לחיי אביך. והוא אני מניח לא הולך לקבוצות... זה אומר ומוכיח שעלינו מוטלת רק ההשתדלות.
התוצאות? בידיו של אבא.
זה קורה בין אבא לבן. בין בעל לאשה. בין אדם לחברו. ובעומק, ביני לבין עצמי.. בין הדוקטור והמיסטר.
צוואה? תפילת השלווה!
אוהב
הושיעה

מדהים!

באמת חתיכת דרך.

כשקוראים כזה שיתוף זה נראה שבאמת השמים הם הגבול..

בנוגע לאח, הזדהיתי מאד מאד עם הקנאה וכו' באח הסמוך אלי. זכור לי מקרה שזרקתי על אחי סכין(!!) מרוב עצבים, ב"ה שהוא זז והסכין פגעה בספרי קודש, שכמובן אח"כ עשו מזה טקס שלם שאני (-הפושע הגדול) צריך לבקש סליחה מהספרים הקדושים במעמד כל המשפחה..
מקווה להרפאות מכל הפצעים המוזרים האלו..

שוב, תודה.

בוקר טוב.
אני אוהב במיוחד סיפורים קטנים, לא סיפורים בומבסטייים על 'באותו מקום ובאותה שעה', איפה שתמיד חלמתי להיות.
דו שיח כנה בין ילד לאבא; שינויים בין בני זוג.
שמח בשבילך, בעיני השינויים הקטנים מלווים את היום הרבה יותר, ומנכיחים את אלוקים באופן רחב יותר ביום יום...
תודה על האופק...
נתן במתנה

תודה אסירותודה. לא מאמין שיום אחד אגיע לשם. בינתיים אבא שלי בכלל לא עונה לי לטלפון, כנראה כדי להעניש אותי על שלא התקשרתי אליו... אבל מי יודע, אולי גם ממערכת היחסים ההרוסה הזו יצא משהו.

תודה חברים. אכן השמיים הם לא הגבול. 'הסיפור הקטן' הזה הוא נס. לא פחות. עד לא מזמן הבטן שלי היתה מתכווצת בכל שיחה. לא הסכמנו על כלום. כל טלפון היה הופך להיות ויכוח (שבדרך כלל התחיל בהטפה, למה אני לא מתקשר יותר... ומתי היתה הפעם האחרונה שדברנו...) האינסטינקט שלי היה לומר הפוך ממנו. גם כשברור שדבריו אמיתיים ויציבים רק כדי להראות לו שאני 'עצמאי'... רק כח עליון יכול ומרפא.