שלום חברים.
אז למה אני הולך?
קודם כל, בגלל שהיכן שהוא עמוק בתוכי, אני לא מאמין שאני בן אדם נורמאלי. אני מרגיש שונה, זאת אומרת - אני, אם איך שאני נראה ומה שאני לובש, רואה פורנוגרפיה, אבל ממש, פורנוגרפיה, ושעות, מההתחלה ועד הסוף, מה - מישהו יראה אותי ככה בשליטה, וידמיין כיצד אני יורק על היד, רועד מכף רגל ועד ראש, נוגע היכן שצריך, וכל זה כשאשתי ישנה עשר מטר ממני; ויותר גרוע מזה, הוא יהיה צודק לחלוטין...ומה הוא יחשוב עלי? כיצד אוכל להסתכל עליו. זה מבייש. זה מביך. זה משפיל. לחשוב שמישהו מסתכל עלי ויודע את הסוד הזה, הסוד שאני עמל כל כך הרבה כדי להסתיר מעצמי; יותר גרוע, שמישהו יסתכל לי בעיניים, במבט חודר ואיטי כזה של מחלימים וותיקים, ויגיד לי: אני מבין שקשה לך, שאתה מרגיש רע, שאתה שונא את עצמך, אולי חשבת להתאבד פעם, אולי לא, והוא יוסיף: אני חשבתי להתאבד בזמנו...אני ממש מבין איך אתה מרגיש. ושוב, הכי גרוע זה שהוא צודק. והמבט הזה שלו, שכל כך מבין, יגרום לי להרגיש שוב את כל הרגשות האלה, שאני מנסה להדחיק החל מהרגע שאני מנקה את מהידיים, ומחביא את התחתונים המורטבים באלגנטיות של מקצוען, ועד לרגע שאחרי הנפילה שלאחר מכן...
ופתאום אני מגיע למקום אחר. מעין פלנטה אחרת. מסתובבים בו אנשים מסוגים שונים, על חלקם קראתי, חלקם שמעתי וחלקם אני מכיר תקופה, ולעזאזל, אני לא מבין איך זה יכול להיות, אבל הם נראים נורמאליים...
לחלקם אפילו יש אור בעיניים, אנשים אשר רוח בהם... ופתאום אני מתחיל להאמין שאולי, אבל רק אולי, גם הזוועה שבתוכי יכולה להשתנות, אני מפחד באמת להתחייב, לא, אני עדיין לא יודע..אבל רק להיום, כמו שאומרים כאן, אולי יש לי סיכוי?
משהו בקשיחות המיואשת שבה אני חי מתמוסס. ומשהו אחר נכנס - קבלה? הכלה?
אני מתחיל, באמצעות האנשים שסביבי, להפנים שאני אוכל, יום אחד לסלוח לעצמי בלב שלם. שאני לא חייב למאוס בכל כוחי ב'יצר' ובדחף שלי אליו על מנת איכשהו לשרוד. אדרבה, אני יכול לספר את הסיפור שלי ללא כחל ושרק, ודווקא תיאורים אלה ינקו אותי ויתנו לי את מה שאני כל כך חולם עליו - חיבוק מבין, אוהב, מקבל, לא תובעני, מעניק, מנחם; משהו שקיים רק במקום שבו רוח אלוקים מרחפת, אותו אלוקים שאני כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך מנסה להתקרב אליו, אבל בכל פעם שאני רק מנסה, הריח המסריח הזה של הזרע מבהיר לי שלא, אני שוב רחוק...ושאני במפגשים מהסוג הזה, אני מרגיש אותו שם, מרחף באוויר, בין האנשים...

דבר שני. באופן כללי בחיים אני מרגיש שאני צריך להתאמץ כדי להשתלב בקבוצות של אנשים שאני לא מכיר; תחושה כזו של פיל בחנות חרסינה, אני אומר איזה משפט, אבל לא בטוח אם הוא במקום. אני מדבר, אבל מרגיש קצת חלול, מעושה...כמה למגע אנושי ישיר, אינטימי ורגוע יותר, אבל מתקשה לשרוד במקומות בהם הוא לא נמצא, וגם לא כל כך יודע איך לייצר אותו...
האירועים האלה מלחיצים אותי, מה יגידו, מה יחשבו? איך אדע להשתלב? אין לי מושג מה עושים במקומות האלה...
בתקופה האחרונה אחד הדברים שהכי עמוקים בשבילי באירועים האלה היא שאני לא צריך לפחד משום דבר.
אני יודע.
כולם מרגישים כמוני.
מותר לי לשבת בצד
מותר לי לא לדבר
מותר לי לדבר יותר מדי
מותר לי להתעסק בדברים טכניים ולהרגיש חשוב כדי לנפח לי את האגו.
מותר לי להנחות את האירוע כדי לתת לעצמי טפיחה על השכם המחלימה שלי כביכול
הכל מתקבל
הכל נסלח.
אין דבר יותר משחרר מזה.

דבר שלישי בחשיבותו בשבילי, אם כי אין להזניח אותו - אני בא לקבל; לקבל תקווה, לקבל ניסיון, לקבל עוד אפיון של הדרך שמוליכה אותי בשנה ותשעה וחצי חודשים האחרונות מן התהום בה הייתי, למקום אחר. אני מרגיש שחלק זה ברור יחסית ולכן אפנה לנקודה האחרונה. אני מרגיש מאוד קרוב להרבה מאוד ניקים פרצופים וסתם אנשים מכורים למין כמוני, כיף לי לבוא. אני מתגעגע, ושמח להיות חלק מקבוצת האנשים הזו...

לילה טוב
נתראה

תודה נתן. התחברתי במיוחד לתחושת ה"מותר לי" שאתה מתאר. ליכולת להיות בחברה בלי הלחץ הנורא ממה יחשבו עליי ומה המקום שלי.

לי היה משהו מוזר . בהתחלה פחדתי כרגיל... אבל אחרי שראיתי אדם שאני מכיר דווקא נהיה לי יותר טוב... חשבתי לגמרי הפוך. ניחא להתגבר על החשיפה, אבל שמישהו יכיר אותי ? עד כאן. התבדתי. מי שנורא חששתי מחשיפה עימו - דווקא הוא היה לי מאד לעזר. מאד משמח ומעודד שיש לך חברים מהעבר. זה שחרור שאין כדוגמתו...
שנזכה.

הקטע הזה בצירוף תחושת דיכאון איומה שאפפה אותי ביום ראשון, שכנעו אותי להגיע אתמול למפגש. אימצתי בחום את שני המשפטים הראשוני (מותר לי לשבת בצד, מותר לי לא לדבר) וגם את השלישי בחלקו (החלק על הלהרגיש חשוב כדי לנפח לי את האגו. התעסקות בצדדים טכניים זה לא העניין שלי, חוץ מאשר בהתקפות שימוש כמובן).
אז היום, בניגוד לפעם הקודמת, לא הרגשתי מעופף בעננים של שמיים נטולי ערפיח, כמו שהתמוגגתי אחרי המפגש הקודם. אבל היה יום טוב ומחובר יחסית, נטול שימושים ונפילות. כמה תובנות שעלו לי כשחשבתי על זה לאורך היום:
א. ישבתי בצד ולא פתחתי את הפה, אבל הקשבתי מאוד לכל מה שנאמר. בעיקר הרגשתי פדיחה שכל אלה שקמו לפני אמרו כמה זמן הם נקיים, מה שאצלי רחוק מאוד מאוד (בקושי שעתיים נקי, ככה זה היה אז). אז נכון שזו לא תחרות, ולא ככה צריך להסתכל על זה. אבל היה לי נורא נורא קשה להיחשף לפני קהל כל כך גדול.קצת המוני מדי לפעם ראשונה.  אולי נתחיל בקטן יותר.
ב. בניגוד לפעם הקודמת, לא הסתכלתי על האנשים מסביב כשאני מנסה לדמיין אותם עם הקרניים שכנראה שכחו בבית. במילים אחרות: סתם אנשים נורמלים כמוני שבמקרה הגיעו למפגש של מכורים למין. שום דבר רציני. (סהדי במרומים, אני כותב את זה בחיוך אבל בלי שמץ ציניות).
ג. משיחה שהיתה לי עם מישהו יקר אחרי זה, הבנתי עיקרון שכבר למדתי עליו פעם במסגרת אחרת לגמרי:דמות של גיבור בסרט צריכה להיות מושלמת כדי שנרצה להזדהות איתו: יפה, חזק, כריזמטי וכל זה, ומצד שני הוא צריך להיות עם חולשה או שריטה או כאב כדי שנוכל להזדהות איתו. אחרת הוא יהיה רחוק מאיתנו. אני מקווה שיום אחד אני אוכל להודות בחולשות שלי לפני אחרים במסגרת קבוצה כזאת. כרגע קצת קשה לי לעשות את זה.לכן אי אפשר להתחבר אליי (וגם כי אני נורא יפה, חזק, כריזמטי וכל זה).
ד. ביטויים כמו אבלה אוהב, חסד אלוקים, לא מובן בכלל וכן הלאה עדיין דוחים אותי ומרגיזים אותי.
ה.הכעסים מפעם, האמיתיים והמדומיינים, אלה שאוכלים לי את הראש בכל הזדמנות של חולשה או בדידות, לא הראו את הפרצוף שלהם היום. לא התגעגעתי.
ו.ספירת מלאי:  מספר האנשים בשמור עיניך שאני מכיר מחוץ לתכנית מתקופות אחרות בחיי שכרגע יודעים עליי עלה משלושה לחמישה.  קטן עליי. פרט לאלה הזמנתי חבר אחד לשבת מתישהו וגיליתי חבר אחר  שנראה לי יהיה מעניין להכיר.
ז. ונסיים בתודה: על ההזדמנות להשתתף בערב שעושה טוב גם אם הוא קצת קשה, על העובדה שנסעתי הערב בשלושה טרמפים הביתה ובכל זאת זה לקח לי פחות משעתיים, על אשתי שבאה עם הילדים לאסוף אותי מהדרך, על הגשם החזק שהתחיל בדיוק כשנכנסנו הביתה, על החבר שיקח אותי מחר מהבית כך שלא אתרטב והכי חשוב: שמאפשרים לי להתנהל לאטי בקצב שלי לרגל המלאכה אשר עליי. זה באמת לא מובן מאליו

שמרתי. אחד שלא יודע.

היי גוני היקר.

שמחתי להיפגש. שמחתי לקרוא.

לפעמים.. אני מרגיש שאני חייב להגיב לפוסט כמו שכתבת כאן. פשוט חייב. ערבוב של כמה פגמי אופי. אז גם אני מאמץ את דברי נתן במתנה -

מותר לי לשבת בצד
מותר לי לא לדבר
מותר לי לדבר יותר מדי
מותר לי להתעסק בדברים טכניים ולהרגיש חשוב כדי לנפח לי את האגו.
מותר לי להנחות את האירוע כדי לתת לעצמי טפיחה על השכם המחלימה שלי כביכול
הכל מתקבל
הכל נסלח.

(מותר לי גם להגיב ולהסביר למה אני לא חייב להגיב    )

א