היה נהדר לראות את כולכם בכנס השנתי ה2, נתתם לי אנרגיות משם (וכמובן הספקתי ליפול באותו ערב)
אני לא יודע מה קורה לי, נהייתי שקוע באופוריה, אני מרגיש פשוט טוב, פשוט נפלא, כאילו יש תקווה, כאילו אני ממש בראבק לעשות את הצעדים.
כאילו יש לי הארה כזאת אני לא יודע להסביר... ואני יודע שרוב הסיכויים שזו אשליה, ותכף יתקע לי עוד סכין בגב ויחתוך אותי כמו שקורה בד"כ...
אבל אולי, אולי,אולי... אני באמת עליתי כאן על משהו, אולי השיתוף עם החברים הפעם, ההודאה בחוסר האונים שלי, הכתיבה של הצעד הראשון והיזכרות בו מתי שצריך, מסירת החיים לאלוקים (כמו שאני מבין אותו...) ולהרפות...
לחיות את זה בלי קשר לנסיבות עם רע או טוב לי. להודות ולחשוב כל היום על הפגמים שלי, לנסות לאתר אותם במהלך היום... (היום בבוקר נניח כעסתי על חבר שלי, אחרי שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאולי מה שהוא עשה לא היה כל כך בסדר, אבל בתאכלס האשם במצב והאשם העיקרי הוא כמובן אני, שהבאתי את עצמי לזה... ביקשתי ממנו סליחה וישבתי להירגע עם עיניים עצומות קצת זמן, לסדר את המחשבות בראש)
אולי הפעם, פעם ראשונה בחיים שלי כשאני יתקף בהתקף תאווה שוב, אני יתקשר למישהו ואני יגיד לו שלעזאזל אני חסר אונים ואין לי סיכוי מול התאווה ורק אלוקים יכול להציל אותי, ושזה גדול עלי, והקטנות הזאת תביא את הכוח הזה שישחרר אותי. (אני יודע שעשיתי את זה בעבר, אני יודע שאחרים יגידו שכנראה לא עשיתי מספיק טוב, אני פשוט חושב שיש דברים שפשוט עד שהם לא יגיעו - הם לא יגיעו... עד שהאדם לא יסלול לעצמו את הנתיב, ויגיע לתובנה שהוא היה אמור להגיע, זה לא יקרה... )
בתור בן 18 מבולבל שדי קרוב להתדתל"ש יצא לי לחשוב גם האם ברמת מפוקחות, כשאדם נגמל בתוכנית, האם הוא יכול כבר להתמודד עם נשים? סתם דוגמא מהחיים, אני פעם בשבוע נפגש עם מישהי ואנחנו מנגנים בחדר חזרות. הבעיה האמיתית שלי איך שאני יודע היא פורנוגרפיה ואוננות, איכשהו כשאני נפגש עם בנות אני לא ידוע למה אני רואה את הכל אחרת, אולי זה רק כי עוד לא חציתי את הגבול אני לא יודע... אבל כשאני מנגן איתה... לא חשבתי לרגע מחשבה מינית, נשבע לכם! וזה מצחיק שאני אומר את זה בתור אחד שישב כמה פעמים כל הלילה, ממש כל הלילה וצפה בפורנו ולמחרת ישן כל היום ופספס תלימודים...
האם התוכנית הזאת משחררת אותנו ברמה כזאת שהבנות לא היו הבעיה שלנו אף פעם, אלא התאווה ההתאוות שלנו הייתה הבעיה?
האם אני צבוע שאני חושב שאני יתרפא מהמחלה שלי כשאני לא סוגר את עצמי באיגלו אלא רק מרחיק את המחשב נייד שקניתי פעם ממני כדי שלא יהיה לי גישה?
יש לי הרגשה שהתוכנית או לפחות מה שאני מצייר לעצמי עכשיו מול הפרצוף כיום יכול להוביל אותנו למפוקחות שאינה קשורה בנסיבות כלל וכלל, שאינה קשורה בעולם החיצוני כלל וכלל... הלוואי...

קרא לכם פעם שרציתם בתקופת הניקיון "שיביאנו לידי ניסיון"? (אולי בימים הראשונים של הניקיון, עם כל ההתלהבות...) לבדוק אם הפעם זה עובד לי? אם עליתי על זה? וזה לא מגיע...

נ.ב, מאוד סביר שכל מה שכתבתי זה סתם בלבולי שכל. =)

אהלן אריאל. כיף לראות אותך. אני זוכר את הימים הראשונים שהייתי בפורום לפני שנתיים פחות קצת - נדמה לי שכתבת אז הרבה.
תגיד, אתה עובד עם חברים על התכנית, או לבד? כי אני הייתי שנה בפורום וזה לא עזר לי. רק כשהתחלתי ללכת לקבוצות ולקחתי ספונסר ויצרתי קשר עם חברים העסק התחיל זוז ב"ה

כרגע אני מתקשר לחברים ומשתדל לעדכן, לקרוא את המסרים של התוכנית (קניתי 3 מהספרים בכנס) לשתף מה שאני יכול. אני בהחלט מעוניין בקבוצה חיה בירושלים אם זה SA אם זה קבוצה של שמור עיניך...
לגבי ספונסר, אני לא חושב, איך שאני רואה את זה רוב הספונסרים פשוט תפוסים ואין להם מספיק זמן. אני חושב שחברים ומספיק שיתוף ושיחה טלפונית יוכלו לפצות על זה.

arielwriter כתב on 11 דצמ' 2013 19:29:


אם זה עובד לך, סבבה. בשבילי זה כבר לא כל כך עובד.

אני לא יודע אם זה עובד לי... מה אתה מציע לעשות? אני אשמח לקבל קצת ייעוץ ועזרה.
תמיד מלחיצים חחח

arielwriter כתב on 11 דצמ' 2013 19:29:


כשתתחיל קבוצות לא יהיה לך קשה למצוא ספונסר ואז יהיה לך חבילה כוללת של כל החלמה בעזרת השם

כמו שאבי אמר, תתחיל ללכת לקבוצות ושם כבר יהיה יותר קל למצוא ספונסר.
לבד זה לא הולך לנו.
וגם: כשאני מפסיק לחשוב מה נכון בשבילי ועושה מה שאומרים לי, זה נותן לי כניעה. אני מתרגל לפעול בניגוד לרצוני. זה מאמן אותי לוותר על התאווה כשהיא תוקפת.