חבריי היקרים.
בא נניח לרגע שאנו אכן חולים ומכורים לתאווה.
אז יש את מי שזה מפריע לו מאד לתפקוד ולחייו, ולו כמובן אין שום ספקות, הוא יעשה הכל לדאוג לריפויו.
ויש גם את מי שכרגע זה לא מפריע לו מאד, אבל הוא חושש מפני החמרה במחלה כמו שמזהירים פה כל הזמן, וזה גם מביא אותו לעשות הכל בשביל הריפוי.
אך יש את מי שזה לא כ"כ מפריע לו לתפקוד היומיומי,
או שזה מפריע רק קצת - לא בשביל להתחיל עכשיו לשנות סדרי עולם למען העניין,
או שעיקר ההפרעה באה בגלל רגשי האשמה שלו, וכעת שמתברר שהוא חולה ומכור, אז אין לו שום בעיה להמשיך עם זה כיון שהחיים שלו לא נהרסים בעקבות זאת - ולא נראה לו שהוא יבוא לחצות גבולות עם המחלה הזו, (כגון בגלל גדרות חזקים מאד של אמונה בהירה, השתייכות מגזרית, מחויבות משפחתית וכדו').
האם אדם כזה מחוייב לעשות הכל למען החלמתו, ואם לא יעשה כך ייתבע מדוע לא פעל בעניין, או שהוא יכול לומר, אני חולה , ואין לי שום מחוייבות לפעול בעניין, אם ייטב בעיני אלוקים יבריאני, ואם לא - לא מאד נורא.
מה דעתכם?
לענ"ד זו התשובה:
מחלה שגורמת לחולה בה, לעבור על איסורי תורה, ויש לו את האפשרות להביא את עצמו להבראה, הוא מחוייב לעשות ככל שביכולתו ע"מ להבריא, אע"פ שכעת הוא במצב של אונס גמור.
נימוק: כשם שכל מצוות התורה דורשות מהאדם שלא יביא את עצמו למצב בו לא יוכל לקיים את המצוה (בשפה למדנית:מכניס עצמו לאונס), כי הקב"ה תובע מלבד את עצם קיום המצוה  גם את זה שלא תביא את עצמך למצב שבו יימנע ממך הקיום, ואם תכניס עצמך למצב כזה, תתבע למרות שהיית אנוס - על כך שהבאת את עצמך לידי כך.
הוא הדין שנדרש מאדם שכבר נמצא במצב של אונס - שיוציא את עצמו משם אם יש לו אפשרות, שהרי על זה הוא לא אנוס, ואם לא יעשה כן ייתבע גם על האיסורים שעבר, הרי היית יכול להשתחרר מזה ולמה לא דאגת להשתחרר.
וכמשלו של רבינו יונה הלוא המחתרת חתורה לפניך, ואיך לא מיהרת להמלט על נפשך.
בשבילי זוהי הסיבה הודאית שמביאה אותי לקום ולפעול.

 

אני חושב שהשאלה לא רלונטית לגבי, כמו גם לגבי רבים אחרים.
גם אם נניח שיש חיוב להתרפא, הנסיון מוכיח שכל עוד לא הגעתי למצב בו אני זועק 'רע לי. אני לא מסוגל לסבול יותר. אני רוצה להפסיק. אני מוכן לעשות כל דבר בשביל זה', אין לי סיכוי להצליח.
תחושת החובה, לבדה, היא לא מניע מספיק חזק.

כמובן שזה עניין פרטי של כל אחד ואחד מה מניע אותו ללכת.
אני באופן אישי לא מרגיש שרע לי ואני זועק שאיני יכול לסבול יותר.
כמובן שיש לי הפרעה בחיים בעקבות המחלה אבל לא עד כדי כך.

דרשה יפה, באמת.
רעיון נכון, אבל בפועל, לא עובד עלי.
לאחר שנות התמכרות ארוכות איסורי כרת ל"ע האיסור של אל יביא עצמו לידי נסיון ולא לידי בזיון, זה לא הדבר שבדיוק משפיע עלי.
קשה להגיד את הדברים האלה כאדם שמשתדל לקיים תורה ומצוות, אך במבחן המציאות, הדברים לא עובדים.
מה שהביא אותי לתכנית הוא חוסר האונים שלי, הרצון לקום מבור תחתיות ורק כאשר מי הביוב בבור הגיעו עד האף.
בקיצור, ללא רצון פנימי עמוק, כל ההפחדות לא היו משפיעות עלי.
מצער, אבל נכון.
אוהב,
ירוחם

לירוחם הצדיק.
ומה יעשה מי שמי הביוב לא הגיעו לו עד האף.
וחוץ מזה הטיעון שאם אני עובר על איסורי כרת לא מדבר אליי איסור קל יותר, אצלי זה לא כך, כי כלפי האיסורים החמורים, אכן אין לי בחירה, אך ללכת לריפוי יש בחירה.

לא צדיק ולא בטיח.
צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי.
לדעתי, מי שלא מרגיש שמי הביוב הגיעו עד אפו, לא מרגיש חסר אונים, סיכויי ההחלמה שלו קטֶנים משמעותית.

אני לא חושב שיש סיכוי של אחד למליון שהייתי מחלים בגלל פלפול הלכתי כזה או אחר.

אני גם 'חייב' לפרנס את המשפחה, ו'חייב' לספק תוצאות ללקוחות, ולהיות פנוי להקשיב לאשתי והילדים אחרת חייהם יהפכו לגהינום, וכל מאמצי החינוך שלי ירדו לטמיון.
הלחץ הזה רק מפנה אותי הרשת הפתוחה של השכן הקרוב. היא נמצאת ממש ליידי, כאן, בתהום הפעורה תחת רגלי...
והקב"ה, אגב, ברוב חסדו הראה לי כי ה'חובות' האלה ניתנים למילוי בחן בחסד וברחמים

הייתי בתהום, לא רוצה לחזור. 'חייב' מחזיר אותי לשם בדיוק, חסד ורחמים מביאים אותי אל המקומות שאלוקים רוצה אותי בהם (כולל פכחון מתאווה).

רוב ברכה!

האם בן אדם שעובר את כל העבירות שבעולם, יגיד אם לא טוב לו לאלוקים שיקח אותי מהעולם, וסימן שאני חי זאת אומרת שמותר לי,
התשובה היא: שההוא צריך להגיד כל יום תודה שהוא חי עוד יום ואלוקים נותן לו את הצ'אנס לחזור בתשובה כמו שכתוב : "עד יום מותו אחכה לו בתשובה"


אלוקים הפגיש אותך אותך עם "שמור עינייך" ו SA- ומחכה שאתה תעשה עוד פעולה קטנה.


2. אם המחלה לא מפריעה לך, אז למה אתה פה, נסית להפסיק לא הולך תמשיך את החיים כמו שהם, הרי זה לא מפריעה לך, ומבחינת דתית, אתה מכור וזה המצב ואלוקים יסלח לך.

וואו! לא להאמין שככה כתבתי לפני פחות משלושה שבועות.
מהר מאד אלוקים הביא אותי להכרה שאבדה לי השליטה על חיי....
שהם יכולים כל רגע להתפרק....
כיום אני יודע שהסיכוי היחיד שלי נמצא כאן ובsa, ולמען הצלת חיי אני מוכן לעשות הכל, גם לשנות סדרי עולם וללכת עד סוף העולם, העיקר להשאר נקי.
אסירותודה על הצ'אנס הנוסף שקיבלתי לחיים.

את הלימוד שלמדת צריך לכתוב בשער הכניסה לאתר.

הרוצה, חבר יקר, אני חושב ששבענו כתב, עם או בלי כוונה נקודה משמעותית מאוד.
נכנסים לכאן הרבה מאוד אנשים שעוברים תהליך מהסוג שאתה עברת, או שנשארים בצד אחד של הגשר, ועוברים הלאה.
אני למדתי שכשאני נותן מהניסיון שלי, משתף בכאב שלי, זה לא קל, אבל אני מרגיש הרבה יותר מחובר לאלוקים אחרי הכתיבה.
אני מציע לך, כמו לכל מי שעובר תהליך מן הסוג הזה או מסוג אחר לחלוק איתנו את ניסיונך.
אני אשמח מאוד ללמוד, גם לי לא פשוט עם המקום הדתי שלי בהקשרים קצת אחרים אמנם, אבל אני בטוח שאקבל מכתיבתך ומרעיונותך.

מקווה שהתובנה שלך תעובד בפוסט ארוך ונפרד
נתן במתנה

ווואו! מדהים איך שכמה שאני יותר מחלים ככה אני מזהה יותר את הנזק והחורבן של המחלה.

באמת רוצה יקר,
כשיבוא מחר חבר חדש ויטען בלהט, מי הביוב לא הגיעו לאפי.
מה נוכל לענות לו?

מצטרף לדברי נתן... פוסט ארוך ונפרד.

אשריך על הדרך הנפלאה שאתה עושה
אוהב
הושיעה

עדיין מורכב לי לשתף בכל הקורות אותי.
בסה"כ אני טרי, ועדיין אינני אפילו בן חודש, ולא יצאתי אפילו מחשש "נפל" מבחינת מספר הימים שלי בהחלמה.
רק נקודה אחת אבהיר, שעד שהגעתי לתוכנית, חייתי באיזושהי התעלמות ממצבי, דהיינו היה לי את החיים הרגילים שלי, בלימודים, בחברה ובמשפחה, שאת זה חייתי רוב הזמן, והיה לי איזה סוד אפל, שא"א לדבר עליו, שאמנם ניסיתי לצאת ממנו, אך היות וזה היה בחוסר הצלחה חוזרת ונשנית, ממילא לא יכולתי להעמיד לעצמי את היציאה ממנו בראש סדר העדיפויות שלי, וחשבתי כל הזמן שהנה עוד מעט זה מסתדר, ואם אשקיע יותר בלימוד, יותר בתפילות, וכו' וכו' הכל יבוא על מקומו בשלום. וכך הלכו וחלפו להם השנים והסוד האפל נשאר איתי.
במבט לאחור אני חושב שגם המצב שבו חייתי הוא חסד ה', כיון שכל זמן שלא התוודעתי לתוכנית, ואכן לא יכולתי לצאת מהמחלה בכוחותיי, באמת לא הייתי יכול לשאת חיים עם בעיה חמורה כ"כ, והדבר היחיד שהחזיק אותי בשפיות היה ההכחשה וההתעלמות.
כיום שהתוודעתי לדרך החוצה, והתחלתי להתעסק בפתרון, כבר אין לי צורך לחיות בהכחשה, וממילא התוודעתי לחומרת מצבי, למקום הגדול שהמחלה תופסת אצלי, ולכך שבעצם עד עכשיו החיים שלי לא היו נורמליים.
ובעצם אפשר לומר שזה ממש בחינה של "מקדים רפואה למכה", כלומר אלוקים שמר עליי (כן, כך אני מאמין ויודע, שגם בכל שנות המחלה אלוקים היה לצידי ושמר עליי) שלא אתוודע לחומרת מצבי, לפני שאדע שיש רפואה.
תודה לכולם על תחושת השותפות שהם נותנים לכל אחד מאיתנו.
"אני מאמין בכוח עליון, המושך סקסוהוליסטים חזרה משערי המוות" (ע"פ הספר הגדול, עמ' 3)