משהו בתוכי מרגיש חסר מנוחה.
אני הולך וחוזר, מסדר את הבית, מזיז דברים ממקום למקום בפיזור דעת.
תשב, נתן במתנה, למה אתה לא יכול לשבת איתי קצת? אשתי שואלת בטרוניה גלויה.
אני מתיישב, אבל משהו בתוכי עדיין חסר מנוחה.
בתחילת הדרך שלי בהחלמה הייתי יכול לאפיין אותו באופן ברור - אני רוצה לאונן. אני רוצה להתרגש. אני רוצה להיבלע.
אבל ככל שהזמן עובר, לפחות כל עוד בעזרת התוכנית איני 'שותה' את הלגימה הראשונה שתדליק לי את כל האובססיה מחדש, הזכרונות החזקים דוהים, הופכים למעין סקרנות כזו או מן דחף לנסות בבחינת 'למה לא'?, שרדתי את הקריז של ההתחלה, שרדתי את זכרונות המצבים בהם השתמשתי ואת הכמיהה אליהם, ועדיין - לפעמים אני מוצא את עצמי פשוט הולך וחוזר, לא רגוע, ולא ברור לי מה חסר, מה אני מחפש בעצם. הולך למקרר, לוקח איזה שוקולד מהמזווה, רואה איזה 2-3-4-5-6 פרקים בסדרה ילדותית/טפשית במין צפייה שאינה מפרגנת לעצמי אלא כל מטרתה היא רק להסיח את תשומת הלב. למה זה קיים בתוכי?
בתוכנית לימדו אותי שהתחושות האלה הם אלו שמשקפות את הבעיה האמיתית שלי.
לא, הבעיה אינה שאני כתבתי פורנוגרפיה, היא גם לא שאני צפיתי בשמונה סרטים בשמונה חלונות מקבילים ובמקביל הורדתי סרט נוסף בתוכנה לשיתוף קבצים ובמקביל פתחתי את הטלפון לשיחות ובמקביל...
לא, האובססיה להתאוות אינה הבעיה שלי.
הבעיה שלי היא איזשהו ניתוק פנימי מן היום יום שלי, משהו שגורם לי לחפש, לחפש, לחפש.
בעבר, מצאתי את הפיתרון האולטימטיבי - באובססיה.
אחר כך מצאתי את הפיתרון בשיתוף - ביליתי שעות בפורום, שעות בקבוצות טלפוניות, שעות בטלפונים עם חברים
אבל כיום? כשאין אובססיה? מה עושים? נשאר רק חוסר השקט הזה...
בתוכנית לימדו אותי שחוסר השקט, התחושה שדברים אינם במקום, התחושה שצריך לעשות משהו, הבהילות, התחושה שאני לא יכול פשוט לשבת במנוחה, ושאם לא אהיה בפעילות אני ארגיש מחנק הם הסממנים של ריקנות רוחנית.
בלב התוכנית, כך הוסבר לי, עומד עיקרון רוחני: חיבור, מלאות, שלווה. עקרונות רוחניים אלה הם רגשות שמשקפים את המצב הרוחני שלי - כשאני נשען על אלוהים, אני מוצא אותם. כשאני מאמין באלוהים אבל לא מרגיש אותו כנוכח ברגע זה, בזמן זה, במציאות זו, אני מרגיש את אותו צורך לפעול, לעשות, לדבר, רק לא פשוט להיות. אם תרצו במונחים פסיכולוגיים אוהבים לקרוא לי: DOING או BEING. האם אני 'נוכח' או שאני 'בפעילות תזזיתית'.

בתקופה האחרונה אני הולך ומפנים, שבשביל השלבים המתקדמים של ההחלמה, השלבים בהם מציאות חיי כבר אינה כספינה המיטלטלת בלב ים, והאוניה לא מחשבת להישבר בכל יום, כבר אין ברירה. לא ניתן להסתמך על אף אחד, לא על שיתוף, לא על ספונסר, לא על חברים ולא על קבוצה, השאלה הופכת להיות קיומית - יש צורך להתחיל לחיות באופן רוחני יותר, להאמין שאלוהים מדבר אלי דרך המציאות שלי איך שהיא ולא איך שאני רוצה שהיא תהיה. ובעיקר - לקבל.
לקבל את הקווצ'ים של הכשלונות הקטנים שלי (למשל: השכחה לקנות משהו בסופר והפרצוף החמוץ של אשתי היום בבוקר), לקבל את העובדה שהורים שלי אינם מושלמים ואם הם כועסים עלי זה לא אומר שהם צודקים. לקבל את העובדה שיש לי בעיות ששוחקות את נפשה של אשתי, ושלמרות זאת היא אוהבת אותי ומקבלת אותי איך שאני. לקבל את הבלאגן, את הלא צפוי, את מה שאלוהים מזמן.
האמונה, בשבילי, קודם כל מתבטאת בקבלה בדיוק בגלל שכל חיי ניסיתי להוכיח - לעצמי ולאלוהים, שאני ראוי, דרך פעילות, דרך עשייה. עשייית מצוות ועשייה בשביל אחרים. כיום אני הולך ולומד שלפעמים לא לעשות, להרפות, להניח, זה פעולה של אמונה.

אתן לכם דוגמה נפלאה, בה קיום המצוות אצלי מתנגש עם הצורך לחיות חיים רוחניים, דוגמה  שתמיד עולה לי בימי שישי: אני ואשתי תמיד אבל תמיד רבים סביב תפילת מנחה של ערב שבת. אנחנו כמעט אף פעם לא מספיקים, ואז אני חייב לרוץ למנחה ולהשאיר אותה באמצע ההתראגנות עם ילד בוכה. מנחה, אני מסביר לה בארשת חשיבות עצמית, אבל בעיקר בתחושת לחץ כזו של: אני פשוט לא יכול להפסיד את זה, אני חייב להיות בתפילת מנחה במניין.
העובדה שזה קורה לי שוב ושוב משקפת שני דברים: א. אני לא מקבל את זה שאין לי זמן ביום שישי, ממשיך להעמיס יותר מדי ולקוות שהפעם הדברים יתארגנו. ב. אני מדמיין שאלוקים לא יסלח לי אם אאחר לתפילה, אני מרגיש לחץ כזה, תחושה של צורך לרצות אותו, והוא שגורם לי להיות מגעיל כלפי אשתי, ולהיעלם, במקום לעשות אחד משתי פעולות או להתפלל בבית ובשבוע הבא להתארגן בהתאם, לקבל את מגבלות היכולת שלי, וללכת למניין כמו בן אדם, או לחייך, להגיד שמאוד מעצבן שאני הולך באמצע, ושאני מצטער שאני צריך ללכת, אבל פשוט זה מאוד חשוב לי, וללכת למניין.
ההבדל בין מה שאני נוטה לעשות באופן טבעי לשתי האפשרויות המוצעות טמון רק בדבר אחד - בקבלה. קבלה של הצורך שלי ללכת למניין, קבלה של המציאות הבעייתית שאני יוצר בעצמי.

אסכם במשפט: החיים הרוחניים אינם מלאי עוצמה גופנית כמו הרעידות שחשתי בגוף כשראיתי סרט פורנו שפנטזתי עליו יומיים, אבל הם הרבה יותר מחוברים, לאחרים, ובעיקר - לעצמי.
אני מתפלל לה' שיתן לי יכולת להתחבר אל מה שהוא רוצה ממני - היום.

נתן במתנה

תודה רבה
נתן ב...
אוהבים
מזדהה מאוד עם תחושת הריקנות הזו
תודה
קיבלתי הרבה

נתן במתנה. אני אוהב אותך מאוד והגעת אלי בדיוק בזמן. באמת אחרי תקופה בהחלמה אני לא כל כך מבין איך לכסות את הריקנות באמצעות דברים שעזרו לי פעם, ואכן פשוט להכניס את החיים הרוחניים בכל תחום זה ממש פתרון.
באופן אישי הדבר הראשון שוויתרתי עליו בקטע הדתי זה היה מנחה במניין של ערב שבת - זה היה המקום הכי חולה שלי....
אוהב לב טהור

תודה זה בדיוק מה שאני צריך להיום. ההבנה של ההתקדמות.. העלאה!

עבורי זה היה מדויק.
כבר תקופה ארוכה שאני מנסה למצוא חלופות. דברים אחרים..
אם לא ללכת למוכר, לאובססיה, התחלתי לחפש עולמות אחרים.
חפשתי את הצד היצירתי שבי, ניגון, אומנות, כתיבה או חקלאות. האמנתי שזה ישקיט את החוסר שקט.
שיאפשר לי לנוח, לשמוע להאזין.
אבל האמת אין שום שקט, זה מוצא חלופות נחמדות ולבסוף גם לרוב חוזר למוכר.

תודה על התובנה.

תודה, טוב כתמיד.

תודה רבה. אצלי שמתי לב שחוסר הסיפוק הוא זה 'שמתניע' את חוסר השקט = אני הופך לרודף אחר 'העוד', וכשהנני רדוף, אינני שקט, זו הסיבה שכל פיפס מקפיץ אותי. את הסיפוק אני מחפש כי הנשמה שלי זקוקה 'לאוכל'. את מירב הנזק לי חוללתי כשבמשך זמן חיפשתי 'אוכל' במקומות הלא נכונים, גם בגלל שלא ידעתי על הבעיה שלי, אבל בעיקר בגלל שלא טיפלתי או טופלתי בצורה המתאימה לה. זה מה שהרס לי היכולת לקבל את 'האוכל' בצינורות הרגילים..

הבשורה הגדולה כיום היא שיש לי היכן 'לאכול'  - לצאת מעצמי ולתת - ואז להיות מסופק ולהרגע.