המשפט הזה מוקרא מהספר הלבן (ספר היסוד לעבודה על 12 צעדים של המכורים למין) בתחילת מפגשים חיים.
משהו בעוצמה של המשפט לפעמים מבלבל, אנסה לתאר כיצד אני חווה אותו
***
"אוף" ומבט של אכזבה בעיניים, עם מעין תחושה כזו של 'היית יכול לחשוב על זה/היית צריך לחשוב על זה/זה לא בסדר שלא חשבת על זה". זה הדבר שכמעט הכי מנהל אותי בקשרי הקרובים עם משפחתי ועם דמויות שאני מעריך.
אני מסתובב בעולם עם צורך בלתי נשלט שיעריכו אותי, אז קודם כל אני מייצר תדמית של אדם יציב, מתקדם, שכיף להיות לידו. ואחר כך, שכאנשים מתקרבים אלי אני מעניק להם את היכולת להגדיר מי אני.
אם הם מעריכים אותי, מרוצים ממעשי, מקבלים אותי - אני מרגיש שאני יכול להיות רגוע, 'עברתי את המבחן'.
אבל אם הם לא מרוצים, והכי גרוע - מאוכזבים, אני מרגיש רע. אכזבה. כישלון. ביזיון. בושה.
הרגשות הרעים מציפים אותי, מתדלקים מבלי משים את תחושת חוסר היכולת והסלידה מהאגואיזם שאני מרגיש שטבוע בי.
אני מסתובב בחוסר שקט עם תחושת מועקה על הלב, עוברת שעה, עוברת שעתיים - ופתאום מגיעה שעת כושר, עולה בי מחשבה על פנטסיה חדשה שאפשר לראות באינטרנט, על פירצה חדשה. הרגליים רועדות, אני רץ לביתי ומיד ניגש, לשכוח, להיאבד.
**
סיטואציה זו כוללת בתוכה למעשה שני סוגים של עוצמות שאני מעניק לאחרים: האחת, אני נותן לאחרים את היכולת להגדיר מי אני. אני מרגיש שהשליטה על הקיום שלי נתונה בידי הסובבים אותי, אני צריך שהם יאהבו יקבלו ויעריכו אותי. חוסר היכולת שלי לשאת דחייה גורמת לי להרבה מאוד מניפולציות, שקרים ורמאויות קטנות. אני לא אומר לאנשים הקרובים לי על טעויות שעשיתי, כי אולי הם יתאכזבו...אני מנסה לבלוע את הצפרדעים שהם משליכים לי כדי לא לריב, ובפועל אני נעשה אדם מסוגר, עצבני לעתים, שלא יודע מהי נתינה ומהי אינטימיות ועסוק כל הזמן בלהמנע מלהרגיש מצוקה; העוצמה החיה, הפועמת של אישיותי, נמסרה לאחרים.
השנייה קשורה בפנטסיה, כשאני נזכר באותו ריגוש חזק שהיה לי ברגע שבו הבנתי שיש משהו שלא ראיתי עדיין, שיש פירצה במחשב של אשתי, שיש אופציה זמינה, אני שם לב לכך שזו לא הייתה חוויה מאורגנת, כמו של אחד שאוכל מנה אחרונה יוקרתית במסעדה, עוצם את העיניים ולוקח ביס קטן אחרי ביס קטן, בהנאה צרופה.
אני ננעלתי על זה, הרגשתי שאני חייב את זה, הרגשתי דחף בלתי נשלט לבדוק, לחפש, להיבלע, להישאב, להיות חלק ממה שאני רואה. בלא לפרט מדי כל שימוש הדבר המרכזי שניסיתי היה להישאב לחוויה, לשכוח, להתרגש...
ההרגשה הייתה כאילו כל אישיותי נמחקה כשהייתי שם, כל עוצמתי הפיזית והנפשית התמקדה בדבר אחד - בריגוש המיני.
כאן, העוצמה שמסרתי כבר הייתה הרבה יותר מוחשית. בניגוד לאהבה, בה המין על כל רבדיו הוא רק חלק ממעגל רחב יותר של רגשות והקשרים, כאן הוא היה הכל - הכל נמסר בידו.
בהחלמה אני הולך ולומד למסור את עוצמתי לכוח העליון שלי, למי שעומד בבסיסי קיומי, ולא לאנשים קרובים ככל שיהיו, או לפנטסיה.
תחושות ההשלמה, המלאות והנוכחות הולכות ומתעצמות. אז נכון, הן הרבה פחות חזקות, הרבה יותר פגיעות ושבירות, ו...אנושיות מאשר הריגוש של התאווה, אבל הן גם הרבה יותר אני, בגודל טבעי, לא קטן וחלש ומפוחד ולא גדול וחזק ושולט.
נתן במתנה
