פחד ובושה הם לכאורה שני הדברים שהכי מזוהים עם הבלמים שלי כדי שלא להגיע לנפילה. אני מפחד מהנפילה, מפחד מהאיסור, מפחד שיתפסו אותי, וגם מתבייש מעצמי, מתבייש במה שעשיתי, מתבייש בתוצאות המעשים שלי וכן הלאה. אז אם אני מפחד מהנפילה וגם מתבייש ממנה - נראה שיש סיכוי שזה יעצור אותי מנפילות בהמשך.

כמה מפליא לגלות שלא רק שזה לא נכון אלא שזה ההיפך הגמור. פחד ובושה הם מאיצים גדולים בדרך לנפילה, ומאיצים גדולים יותר בהפיכת הנפילות להתמכרות. רבים מאיתנו יכולים להעיד שהם התמכרו כבר בשלב מוקדם מאוד, כאשר הרגישו או ידעו שהם עושים דבר אסור. דוקא האיסור החזיר אותנו שוב ושוב אל האוננות, הפנטזיות, ושאר ביטויי התאווה.

מסתבר שאנחנו לא מתמכרים רק לתאווה אלא לכל מיני דברים שמגבירים את העוצמה שלה, ובראש הרשימה נמצאים הפחד והבושה. כאשר אני מפחד, כל הסיטואציה הופכת להיות אחרת לגמרי, וזה כבר לא סתם "אוננות" אלא אוננות אסורה, עם אוירה שונה שמשפיעה על הכל. וככה אנחנו מתמכרים לתאווה המגיעה בעוצמה חזקה מאוד, כי היא מתקשרת באופן ישיר ובלתי אמצעי עם אחד הרגשות החזקים ביותר שאנחנו מכירים: פחד.

למה שאדם ירצה לפחד? זאת שאלה טובה. נראה שאנחנו לא מחפשים את הפחד אלא את הריגוש שהוא מביא איתו. זה כמו לצפות בסרט מתח או לקרוא ספר מתח או להמתין לתוצאות הבחירות. יש ברגעים האלו משהו מאוד חזק ועוצמתי, למרות שאם נבודד את הרגש של הפחד מתוך כלל האוירה אז הפחד הוא כמובן רגש לא נעים. אז אנחנו אוהבים לצפות בסרטי מתח כי שם יש תחושה של ריגוש, הרגשה של חיים, משהו לא שגרתי, שונה, מיוחד.

כאשר זה מגיע עם אוננות או סוג אחר של תאווה המשחרר חומרים כימיים בתוך המוח שלנו, זה הופך להיות חויה עוצמתית מאוד - ואליה אנחנו מתמכרים. זה גם מסביר את העובדה שיש מכורים למין עם התמכרות לסוג תאווה שיש איתה סיכון רב יותר (נגיעה באנשים ברחוב, התערטלות בפומבי ואפילו התמכרות לכאב), כי למרות חוסר ההגיון שבזה, הפחד מעצים מאוד את החוויה.

כרגיל, הבעיה היא שאחר כך אנחנו נותרים מרוקנים, וככל שהחויה היתה חזקה יותר - ההתרסקות אחריה כואבת יותר, עד מצב של מחשבות אובדניות, בגלל חוסר היכולת לשאת את הריק הפנימי הזה וכל הרגשות השליליים שמגיעים אחר כך. אז מה אנחנו עושים כדי למלא את החלל? כמובן, מחפשים חויה חדשה בעלת עצימות גבוהה יותר...

בתהליך ההחלמה, כדאי לנו לנסות לוותר על הפחד. כמובן שפחד במידה הגיונית מפני נפילה יכול להיות עדיין יעיל, אבל ברגע שהפחד מגיע לרמות מעט גבוהות - הוא כבר לא משמש לטובתנו אלא מהווה טריגר שיגרום לנו דוקא לנפילה. במקום זה, עדיף להשתמש ברגשות חיוביים, למרות שמטבעם הם הרבה פחות חזקים, אבל אסירות תודה, גישה חיובית ושאר רגשות כאלו הם יעילים בתהליך ההחלמה, וגם משפרים את חיינו.

בס"ד

בדיוק בזמן המתאים! תודה רבה לך סוד! הצלת אותי...

תודה.

בוקר טוב
הפוסט עורר אותי למחשבה.
אני זוכר את עצמי מפוחד עד אימה שאימא שלי תתפוס אותי עם היד במכנסיים כשאני קורא את העיתון שהיא השאירה רק בחדר שלה.
זוכר כיצד התביישתי כאחי הגדול חיפש את הרקע למסך שהוא רצה ופתאום קפצה לו תמונה פורנוגרפית גדולה ששנינו ידענו שאני אחראי לקיומה. (לא דיברנו על כך מעולם).
זוכר כיצד התביישתי מאשתי, מהרב, מאלוקים.
הבושה ליוותה את חיי באופן מאוד עמוק.
ואני שואל את עצמי - למה לא עשיתי עם זה שום דבר? למה לא סיפרתי? למה זה לא עצר אותי?
השאלות האלה גורמות לי למצוקה, שהרי כשאני נזכר בבושה ובפחד אני זוכר כיצד הם היו מאוד עוצמתיים, מרעידים גוף ונפש.
דבריך הבהירו לי נקודה זו. הריגוש ניזון גם מהאשמה והבושה.

אוסיף נקודה נוספת בהקשר זה:
שמעתי פעם מחבר וותיק את הביטוי "אם הבושה לא מנעה ממני ליפול, אסור שהיא תמנע ממני להחלים".
המשפט הזה נקשר אצלי למקרה שחוויתי בעצמי, לפני מספר שנים.
טיילתי בנחל יהודיה בגולן עם המשפחה. ולמי שמכיר, יש אנשים שקופצים באמצע הטיול מגובה של כשנים עשר מטר למטה, במקום לרדת בסולם הייעודי המוצב על הקיר. אחי הגדול, טיפס אפילו יותר גבוה, ומיד קפץ. ואני? אמרתי בלב, אני קופץ. ספרתי אחת שתיים שלוש, ולא קפצתי.
אמרתי שוב בלב, אני קופץ, ספרתי בלב והחלטתי. אבל משהו שם השתבש, והתברר שקפיצתי הייתה ספק קפיצה ספק נפילה (לא מומלץ ליפול בזווית של ארבעים וחמש מעלות מגובה זה).
למה לא הצלחתי לקפוץ? הפחד. להחליט באופן יזום לעשות משהו כנגד הפחד, זה משתק. להחליט באופן יזום לשבור את מחסום הבושה - רק המחשבה על כך גורמת לי להסמיק מאחורי המקלדת.
אז כשאני באובססיה, כשאני 'לא אני', הכל פורץ ממני, אני לא מתבייש ולא מפחד, אני עושה עצמי כלא מודע למבטים שאולי ננעצים בי כשאני כשמגיע הגל ואני יושב באוטובוס ומנסה לעשות את זה בלי שיראו, אני לא מודע לטירוף שבניסיון למצוא את החמש דקות בהם המחשב בדיוק פנוי, וההורים בדיוק למטה והאחים בדיוק למעלה, הדחף מניע את האישיות ומכחיש את כל השאר. אבל באופן מודע? לא, זה מרגיש לי בלתי אפשרי.
אז לעתים קרובות קורה לי בדיוק מה שקרה ביהודיה - אני מחליט, ונסוג. עולה לקבוצה הטלפונית, ולא מדבר. נכנס לפורום, אבל לא כותב שם משתמש. כותב שם משתמש, אבל לא כותב הודעות. מתחיל לכתוב צעד ראשון, עוברים שבועיים ואני מפסיק להתקשר ולהגיע לקבוצות.
אני לא יכול, אני מסביר לעצמי ולמי שמרים גבה. אני לא יכול לעשות את זה.
לצערי, אין לי תשובה ברורה ויפה כיצד מוצאים את הכוח, מה שאני למדתי הוא שהדחיפה הראשונית צריכה להיות על דרך השלילה - במקום להחליט לקפוץ צריך להבין שזהו, אי אפשר יותר להישאר למעלה. פשוט אי אפשר, אין ברירה, וכשאין ברירה - קופצים.
לתחושה הזו של חוסר הברירה, קוראים 'צעד ראשון'. הצעד שבו אני מבין שאין לי ברירה, המצב לא יכול להישאר איך שהוא. האשליה של יציבות שאני כל כך מנסה לטפח מתגלה במלוא מערומיה.
לא אכחיש שלעתים חווית הנפילה היא מפחידה לא פחות ואולי יותר, שלפעמים נופלים על הבטן, שלפעמים מסתכלים למעלה ופתאום יש גוש בגרון שאומר: מה בדיוק עשיתי עכשיו? מה קרה כאן? לאן כל זה הולך?
אמנם, בכל זאת, אי אפשר שלא להזכיר שכאשר מחליטים לעשות את הצעד, 'ליפול מקצה הצוק אל האובדון' מגלים את כוחה של הכנות האישית והתמיכה הקבוצתית ודרכם מתחילים לחוש את אצבעו של אלוהים, שלפחות אצלי עוררה שוב את מה שלא האמנתי בקיומו - את התקווה.

נתן במתנה

תודה רבה חברים
קיבלתי מזה המון

אוהב
הושיעה

מזדהה נתן. אני הצצתי כמה פעמים לאחיותי במקלחת כשהורי נמצאים בקומה למטה ויכולים לראות אותי בנקל. לא מבין איך העזתי לקחת את הסיכון. עד כמה האובססיה חזקה שהיא בעינה.
כרגע מרגיש נקי מהאובססיה לתאווה, הלוואי ואפתח אובססיה לנקיות.

תודה נתן. התחברתי במיוחד לתחושת האין ברירה.
השאלה איננה האם יש לי כוח לעשות תכנית, אלא האם אני יכול להרשות לעצמי לא לעשות אותה.

מקפיץ