כתבתי את זה לפני כמה ימים, הרבה פרפרים בבטן היו לי, אבל אקפוץ לאש. אקווה שיהיה לתועלת - דבוק בה'
חלק ראשון - מי אני ומה אני.
''רבים מאיתנו הרגישו חוסר התאמה, חוסר ערך בדידות ופחד. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה את מה שראינו בחיצוניות של אחרים''
דווקא במילים הללו החליט roi K לפתוח את הספר הלבן, עוד לפני שהוא מדבר על התאווה, ומסביר ומנתח את המצב שלנו לעומק בהמשך הספר, דבר ראשון אנחנו אנשים שונים.
כשקראתי את המילים הללו לראשונה לפני קצת יותר משנה וחצי פשוט נדלקתי. וואוו איזה תיאור מדוייק, זה בדיוק אני!
מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שונה, לא בסדר עם עצמי ועם אף אחד, מחפש תמיד ריגושים יותר ויותר. לא נוח לי איך שאני, כל הזמן עסוק בלברוח, מפוצל מאד מאד. בתוך תוכי הייתי פחדן גדול מכל דבר הכי קטן, אבל משדר עוצמה, ושהכל בסיידר. מצד אחד פתוח מאד, משוחרר ומדבר בחופשיות עם כולם על הכל, ומצד שני אוכל את הלב מדברים ממש קטנים ודבילים. אף פעם לא ידעתי מה הולך אצל אחרים, מה הם חושבים ומרגישים בכל מיני סיטואציות, והאמת שזה כך עד היום..
מיום עומדי על דעתי סחבתי על הגב משקל כבד של 'אני רע' וכל הדברים הטובים שעשיתי במהלך חיי(וב"ה היו הרבה כאלו) היו כדי לפצות קצת על ההרגשה הנוראית הזאת.
גדלתי במשפחה מכובדת ומוערכת מאד בקהילה שלנו ולא רק. אחיי הגדולים ממני מוכשרים מאד כל אחד בתחומו הוא ובמיוחד אחי שמעלי, ואני נעבעך.. בלי איזה כישרון מיוחד, לא מהגדולים ולא מהקטנים, תקוע באמצע. חיצונית נראה לא בעייתי במיוחד ולא מוכשר, סתם בנאדם רגיל.
חשוב לי להדגיש את זה כי ככה חייתי כל הזמן, בבית ספר, בישיבות וגם לאחר מכן. אף פעם לא חשבתי שאני בסדר איך שאני, תמיד חיפשתי עוד ועוד דברים שיצדיקו את זה שאני קיים בעולם.
אלא שכאמור, כל זה היה בחיצוניות, בתוך תוכי הייתה(ועדיין ישנה..) נפש סוערת מאד שלא יודעת מנוח. כל הזמן מחפש ריגושים, הרבה פעמים זה היה מתפרץ לי אם זה בדברים טובים עשיית פרוייקטים וכו' ואם זה בחוצפות יתר שלא רואים כל יום. זכור לי עד היום מקרה בכיתה ו' כמדומני, אני הצדיק נמצא בחדר של המנהל עם המורה ואבא שלי על הקו בטלפון ואני מתפרץ על המורה כמה שהוא שקרן ורמאי ומרגיש על הגובה ליד אבא שלי והמנהל.. כזה הייתי כל הזמן בתוך תוכי, אלא שהפיצול שלי מדי פעם היה צדיק יתר ומדי פעם בצד השני יתר..
עוד דבר שמלווה אותי מיום עומדי על דעתי ועד עצם היום הזה - אני בור ללא תחתית. אם יש מולי צלחת עוגיות, אני לא יכול להסתפק באחת, גם לא בשניים.. עד שהצלחת נגמרת אני לא נרגע. אין אצלי מושג של לישון חצי שעה בצהרים, אם הלכתי לישון זה עד הסוף, אם התחלתי לקרוא ספר אני חייב לסיים אותו, ואם נדלק הג'ננה ואני מול מסך פורנו זה חייב להיות 8 כרטיסיות ביחד, וברקע למצוא עוד שיהיה חומר לפעם הבאה.
הזיכרון המיני הראשון שאני זוכר (וכנראה שהיה כמה לפני זה..) הוא מכיתה ב' שראיתי אחת מהבית ספר הסמוך מבוגרת, דומיננטית ששידרה עוצמה, פשוט שתיתי אותה לתוך תוכי מדי יום ובדרך חזור באוטובוס ובמיוחד בלילה הייתה מזמין אותה לעולם הפנטזיות שלי, ומדמיין ומדמיין במשך שעות ארוכות מכל הבא ליד. לא יודע כ"כ להסביר את זה, אבל הרגשתי איזה אושר פנימי מזה, כאילו מצאתי את מה שחיפשתי, זה היה פשוט נפלא, כאילו הגעתי למקום שאותו חיפשתי כל הזמן. כל הזמן אני במרוצה סביב עצמי, הראש לא מפסיק לעבוד לרגע, וכאן, מין תחושה מרגיעה ואחרת..
כבר מגיל קטן האובססיה שלי הייתה לא רגילה, מצד אחד ילד/בחור צדיק(באמת!!) ומצד שני בלי שום גבול אמיתי. יש לי כל מיני זכרונות, אם זה חיפוש מגזינים בפחי זבל מסריחים במיוחד, אם זה לקיחת סכנות פעם אחר פעם שיעלו עלי, ואם זה כל מיני דברים שאנשים אחרים לא מעלים על דעתם מחשש הסתבכות אצלי זה היה אובססיבי במיוחד. אין יכולת לעצור. זכור לי מקרים מלפני הבר מצווה, שניסיתי ליצור מגע עם מישהי במונית. או סיפור מיוחד בגיל 11 בערך, ראיתי פרסומת והתוודעתי למושג שיחות אירוטיות ובתוך רגע השתכרתי. טסתי לטלפון ציבורי וגמרתי את הטלכרד ששמרתי באדיקות חצי שנה! לא יכולתי לעצור אז גנבתי כסף מקופה בבית והמשכתי הלאה, בקיצור אובססיות חזקות במיוחד מבלי יכולת לעצור.
כל אותו הזמן בתור ילד לא ממש התחרטתי או משהו כזה, הבנתי שזה לא משהו רגיל, ולא בסדר, לא עושים את זה לאור יום, אלא משאירים את כל העולם של הפנטזיות בשקט ובזהירות שלא יעלו עלי. אבל לא ממש רציתי להפסיק, כאמור שם, ורק שם היה לי טוב עם עצמי באמת. כשקצת התחלתי להתבגר ניסיתי קצת להפסיק מדי פעם, אחרי הכל נודעתי לעניין של צניעות, שמירת העיניים וכו' אבל לא ממש הצלחתי
כשהגעתי לגיל הבר מצווה הבנתי שצריך לעשות לזה סוף והחלטתי החלטה חזקה להפסיק עם היצר הרע הנוראי הזה ובאמת חוץ מהפנטזיות הליליות כמעט לא נגעתי בתאווה.
אגב, אם כבר הזכרתי את היצר הרע, זה היה בעצם הנקודה שהכי תקעה אותי במשך כל השנים מלבקש עזרה, 'מה ז'תומרת, לכולם יש יצר הרע וצריך להתגבר. לפעמים נופלים ולפעמים מצליחים' האמת שבתוך תוכי ידעתי שזה תירוץ, אבל עם ההכחשה הזאת הסתובבתי במשך הרבה שנים.
הגעתי לישיבה מצויינת בארץ, בלי הרבה מחשבות על תאווה, סתם, בחור טוב שמתחיל דף חדש.
כבר באלול זה חזר ובגדול... ניסיתי לדבר קצת עם בחור שחזר בתשובה, נתן לי עצה שלא ממש עזרה, במשך הזמן גם רמזתי משהו לרב שלי שכמובן לא הבין על מה מדובר.
לא ארחיב את הדיבור יותר מדי, אבל זה היו שנים נוראיות. שימוש אינטנסיבי חי, ומצד שני התעלות עוד ועוד בתורה ובמעשים טובים, הפיצול הזה גמר אותי, עושה עבירות הכי חמורות שיש ומצד שני אחרי חצי שעה עוזר לבחור מתקשה, מארגן איזה מבצע לימודי וכו'. לא ידעתי מה נסגר איתי!
והחושך הזה היה איום ונורא, אין עם מי לדבר. חשבתי בלי סוף להתאבד, ואם לא אז הייתי בטוח שה' יקח אותי.. אני זוכר שאפי' פעם כתבתי צוואה...
ככה התגלגלתי והתגלגלתי, וההרגשה הכי קשה הייתה שכל גבול שבניתי לעצמי, גבול אדום בוהק וחזק מאד - פשוט לא היה קיים כשהמסך ירד על המוח.. בזמנים נדירים של כנות עם עצמי הבנתי שאין לי שליטה אמיתית על עצמי, פחדתי ללכת למקומות בעייתיים כי פשוט ידעתי שאין לי שליטה שם(ואני מדבר על בחור בגיל14/16)
וכאן באיזה שהוא שלב נכנסה ההכחשה. הייתי חייב לשרוד, אין סיכוי שהייתי שורד את החיים האלו בלי ההכחשה. ילד בגיל 14 עם מודעות מצויינת למה שהוא עושה, לא יכול לשרוד כשהוא יודע שהוא עכשיו סיים לעשות משהו שחייבים עליו סקילה, ובעצם גם אתמול וגם שלשום..
פשוט הייתי מסיים ובתוך חצי דקה זה לא היה קיים! לא חושב על זה, לא מנסה להפסיק ולא כלום, זה פשוט לא היה. ככה שרדתי במשך 8 שנים בערך אחרי כל שימוש ולא משנה כמה כמה חמור הוא היה.
כאמור מדי פעם היו רגעים מעצבנים של חשבון נפש או משהו כזה, אבל ברוב הזמן ככה שרדתי.
היה בתאווה משהו קוסם, מצד אחד שם ורק שם הרגשתי שלם וטוב, ומצד שני האיסור ההלכתי והמוסרי, הפחד שיעלו עלי, ובכלל זה שאני עושה דברים לא טובים פשוט הרגו אותי.
אני יכול להמשיך לכתוב עוד ועוד על ההתקדמות ההחרפה והפיצול שהלך והעמיק, לדוגמא זכורני מהתקופה האחרונה לפני שהגעתי לתכנית שארגנתי במשך יומיים שיעור תורה בבית של חבר, דיברתי עם המשתתפים, עם המארח, וכו' ובשעה שהגענו לבית וראיתי את הכיבוד והאנשים שהגיעו היה ממש ממלא וכייף. התפללנו מנחה וברגע שהשיעור התחיל התשוקה התעוררה, משהו לא רגיל, השד נכנס בי.. קפצתי לשניה מהבית, מצאתי וואיי פאיי וממש באמצע הרחוב צפיתי בפורנו, זה היה נורא. מה נסגר איתך בנאדם???
זאת דוגמא קטנה וככה היו לי כל השנים האלו של השימוש, מצד אחד ''התבוססנו ברגשנות ואותה החשבנו כרגש דתי אמיתי''( שתיים עשרה ושניים עשר עמוד 24) ומצד שני שימוש קשה בתאווה בלי גבולות ובלי שום יכולת לעצור.
חלק שני - מהזמן שהגעתי לתכנית עד הלום
''הדרך הייתה עם עליות וירידות, חלקה ומלאה חתחתים. לפעמים הוקפנו נופים מדהימים ולפעמים היינו שרויים בערפל ולא ראינו דבר מלבד רגל אחת אחרי השניה בזמן שבוסננו הלאה. לפעמים חווינו אושר גדול, פעמים אחרות ספק אי וודאות דיכאון ופחד. לפעמים נראה היה שהוצמדו לרגלינו כנפיים, פעמים אחרות עמדנו במקום, ולפעמים בכלל נאלצנו לסגת. אבל מרגע שעלינו על הדרך הזאת אמר לנו משהו פנימי עמוק שזה המסלול הנכון בשבילנו, פשוט ידענו את זה וזה הספיק כדי שנמשיך הלאה. בכל מקרה מצאנו שזאת ההרפתקאה הגדולה ביותר של חיינו'' (ספר הלבן)
בתחילת שנת תשע"ב נכנסתי לראשונה לאתר שמור עיניך לביקור חפוז של 2 וחצי דקות.. הבנתי שזה לא בשבילי, לי אין בעיה רק אם אינטרנט אלא הרבה יותר והמשכתי הלאה לסבול..
בראש חודש תמוז ה'תשע"ב זה קרה. בפעם הראשונה שלחתי אימייל בקשת עזרה, לא זוכר בדיוק איך הגעתי אבל זה מה שהיה. משהו במילים help.gye עשו לי משהו.
אני גם זוכר טוב מאד שבאותו לילה בליתי במשך שעות בלי יכולת להפסיק בפורום הקדוש הזה, ופשוט לא הצלחתי להפסיק ''משהו פנימי עמוק אמר לנו שזה המסלול הנכון בשבילנו...הגענו הבייתה''(ספר הלבן) זה בדיוק מה שהרגשתי באותו לילה.
במיוחד אני זוכר שקראתי את הסיפור של אחד החברים, ופשוט הזדהיתי עם כל מילה, עד שקראתי את הפצצה שהוא הטיל שם:
''אחרי שעה של שאלות קשות קיבלתי סוף סוף את "הבשורה" הכי גרועה והכי משמת ששמעתי: אתה מכור למין! שמחתי כי סוף סוף היה שם למחלה שלי. סוף סוף ידעתי למה אני לא יכול להפסיק למרות שאני כל כך רוצה.''
כמעט קפצתי מהכיסא כשקראתי את זה. זהו! אני פשוט מכור, מה לא מובן?? ברגע אחד פאזל של שנים ארוכות התחבר.
בו זמנית עם ההכרה החדשה התחלתי עם השבועות - להשבע בשמו של א-ד-נ-י שאם אצפה בחומרים מיניים אסורים או אקיים מגע מיני איכשהו במשך שבוע אתן 200 דולר לצדקה , כמובן שזה לא החזיק, ולמורות היותי דלפון מבחינה כספית נפרדתי ממאתיים דולרים. אחרי זה שוב נשבעתי וגם הפעם נאלצתי להפרד מהם והבנתי שהבעיה שלי כנראה הרבה יותר רצינית. והתחלתי להיות בקשר עם חבר ולקחת קצת מעקרונות הצעדים.. שוב זה לא עבד.. לקח לי לפחות חודשיים להבין שבשביל להחלים צריך לשנות את החיים כפשוטו! ושוב, התחלתי לכתוב צעד ראשון, עליתי על דרך ו... נפלתי אחרי חודש וחצי. ראבאק!! אחרי אותה נפילה אמרתי זהו, עכשיו אני הולך עד הסוף.. ומהר מאד פחות משתיים עשרה שעות מהנפילה הראשונה התגלגתי והתגלגתי והתקשרתי לספונסר על ארבע וסיפרתי לו בדיוק מה היה.
הבנתי שצעד הראשון זה לא אמרה בעלמא, אם אני חסר אונים מול התאווה אז אני חייב להתנהג כחסר אונים. אין מה לעשות, זה קשה, זה דורש, זה מציק אבל זה מה יש. האמת שבסופו של דבר זה גם מתגמל.
אחרי עוד נפילה עליתי בחסדו הגדול על דרך ארוכה של נקיות במשך 7 חודשים ו10 ימים! ובסוף שוב נפלתי, הפעם זה פשוט כאב, דיי! אני עושה הכל, כל מה שאומרים לי, מבקש עזרה, מה לעזאזל לא בסדר? למה זה לא עובד? וככה עברה עלי תקופה ארוכה של יותר מחצי שנה של נפילה, עליה על דרך ושוב נפילה, וכל פעם אני מנסה לנתח מה קורה איתי??
כאב לי נורא, אני זוכר במיוחד שנפלתי עם משהו שכבר הרבה זמן לא התנסיתי בו ולא ממש סיימתי, אבל ישר אחרי שנפלתי הלכתי לקבוצה והתחלתי כל יום רק להיום מחדש. הבעיה היא שהטעם היה לי עדיין בפה, לא יכולתי לוותר על זה, כל יום זה היה ניתוח כואב מחדש, הייתי נזכר בזה לשניה, וישר מרים טלפון לחבר פותח מעגל לחצי שעה, אח"כ עוד שעה, עוד חצי יום, ככה עברתי עוד ועוד ימים. ואחרי 64 ימים של נקיון... בום טראח! זה היה מאד קשה ומתסכל, דיי!! אבא שבשמים, לא יודע אם אתה קיים או לא, אם אתה שומע אותי או לא. למה?? מה אתה רוצה ממני?? אבל שוב חזרתי לקבוצה, ושוב התייאשתי מעצמי אבל המשכתי.
באמת ב"ה אף פעם לא עזבתי, וזה באמת נס, אחרי שנופלים שוב ושוב ושוב להגיע לקבוצה ולהצהיר שאני נקי יום אחד זה באמת קשה. האמת היא שפשוט לא הייתה לי ברירה. בא נגיד שאני עוזב. אוקיי. לאן? להמשיך לסבול? מה הקטע?!
זה ממש חקוק לי בראש המחשבות האלו אחרי נפילה, יאללה נמאס לי, בא נלך להשתולל, ואחרי שני וחצי, לאן???
עברתי הרבה בחודשים הקשים האלו, אבל כאמור תמיד המשכתי בדרך, והאמת שבמבט להיום אני מבין כמה התקדמתי בתכנית, אם זה בכנות, אם זה בהכנסת אלוקים לחיי, אבל על אמת, וכו'.
בערך שבוע אחרי שעליתי על דרך מהנפילה האחרונה שלי היה לי יום קשה במיוחד, ירדתי על ארבע ביקשתי עזרה ומשום מקום הגיע לי קול פנימי שאמר: 'אבא, אני מתחייב שאם אזכה לעלות מתישהו על דרך ולהשאר נקי תקופה, אני מבטיח ש'הנסיון שלי יהיה עדות לאלו שאעזור להם לכחך לאהבתך ודרך חייך'
האמת שבאותו זמן לא האמנתי לעצמי, יחסית התייאשתי מלעלות על דרך, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא כל יכול.
רק להיום הנס קרה. רק להיום אני נקי יותר משלשה חודשים, זה נס גדול. אין לי שום הסבר לזה! ואעמוד בהתחייבותי לאלוקים אז ברשותכם כמה תובנות שחוויתי חזק מאד על הבשר שלי(אחדים מתוך רבים.. פשוט הפוסט הזה חייב להגמר מתישהו...), אתפלל שבאמת זה יהיה לעזר.
1. הדבר הראשון וההכי הכי אמיתי הוא שכל יום שמכור כמוני נקי זה נס! כל יום שאני רואה חברים אחרים נקיים זה נס גדול, הדבר הטבעי הוא התבוססות בכל הרפש הזה, אין לנו שום כוחות מול זה. את זה הייתי צריך להחדיר לעצמי בעצמות הרבה זמן, כל יום נקי זה נס.
2. נפלתי = סבלתי! אל תתנו לראש החולה לשגע אתכם! החיים בגו'רה הזאת זה רוע וסבל, זה לא טוב. אם נפלתי ואני מרגיש פטיש 5 קילו על הראש זה לא אומר שאני צריך עכשיו לקחת פטיש של 10 קילו כדי להוריד את הכאב הראשון... זה קצת מצחיק אבל תחשבו על זה שניה, זה ממש ככה. המחשבה של 'אם כבר אז כבר..' היא חולנית. חשוב לזכור את זה, גם במצבים קשים במיוחד.
3. שאלתי את עצמי שאלה אחת אבל התשובה חייבת להיות בכנות מוחלטת בלי חברים, בלי ספונסר בלי כלום, רק אני עם עצמי מול המראה - האם סיימתי?
זה שאלה קצת מבלבלת כי אנחנו מכורים לתאווה ולכן אם אחשוב על זה אין לי שום דבר שיישווה לתאווה, לא אוכל הכי טעים, לא איזה סרט טוב, לא אושר מהמשפחה, כלום. התאווה והמין יותר טעים מכל חיי העולם הזה והעולם הבא.. יחד עם זאת, אם אסתכל מה הדבר הזה עשה לי במשך שנים, ואחזור על זה שוב ושוב ושוב אלף פעם בסוף תגיע לי ההכרה שזהו! סיימתי! לא רוצה לחזור לשם ויהיה מה!
4. אין לי סיכוי מול הלגימה הראשונה! נפלתי אחרי 7 חודשים מכלום, סתם קצת מבטים ברחוב והדרדור היה מהיר. אצלי זה גם מול פנטזיות ובכלל כל דבר שמזכיר תאווה, והאמת שרק אני יודע מה זה בשבילי לגימה ראשונה. לא להתחיל איתה.
5. לא להשאר עם רגשות שליליים לבד. גם אם זה הדבר הכי דבילי וקטנוני, אם זה נשאר בתוכי תוך כמה זמן זה ממשיך לכיון התאווה. בדוק ומנוסה...!
האמת שזה קצת קשה, לא כייף לשגע חבר עסוק עם איזה הרגשה מטומטמת שנובעת מהשעמום שאני מצוי בו היום.. אבל אין ברירה. הדבר הקטנוני הזה יכול להפיל אותי.
מה שאני עשיתי, יש לי 2/3 חברים שמהם אני לא מתפדח בכלום כלום. ואותם אני משתדל לשתף גם בדברים הכי הזויים וקטנוניים.
6. רק להיום! זאת לא סיסמא. אין לי סיכוי להשאר נקי, אני לא יכול להתאפק כ"כ הרבה זמן.. כל בוקר לבקש נכונות ולעשות הכל כדי שרק להיום אשאר נקי, ובכלל לזכור שאת אתמול אני לא יכול לשנות, ואת מחר אני לא יכול לעשות.. רק להיום אעשה ה-כ-ל.
זה נכון במיוחד במצבים שיש אובססיה. אומר בכנות שאני ירדתי מזה שאני הולך להשאר נקי לנצח. חלק ממסירת חיי ורצונותי להשגחתו זה גם את הנקיון, יכול מאד להיות שמחר אני לא ישאר נקי. היום אעשה הכל!
7. 'קבלה היא המפתח לכל בעיותיי'
אני בנאדם טוב! לא לשכוח את זה, יום יום שעה שעה, לקבל את עצמי, להבין שזאת באמת מחלה, אני בנאדם טוב, לא מגיע לי להלקות את עצמי פעם אחר פעם, לא קרה אפי' פעם אחת שחשבתי בכיון הזה והמשכתי ליפול. תמיד זה הגיע מהחושך וההלקאה העצמית על כמה חרה של בנאדם אני. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות מכור, יש בי המון מעלות ודברים טובים, להשתדל לקבל מצד אחד את המחלה והפגמי אופי, ומצד שני לזכור כמה אני בנאדם טוב, בן של אבא אוהב. האמת שעדיין יש לי לאיפה להתקדם בנושא הזה, אבל אני בכיון וזה הכי חשוב.
8. הכי הכי חשוב זה תפילות. אבא שבשמים לא מוגבל בשום דבר, הוא הפתרון להכל! הוא יכול להציל אותי ולמלאות בי כל דבר שחסר לי. אם אני מרגיש רייקנות אני פונה אליו, אם אני מרגיש רצון להשתמש אני פונה אליו, אם נפגעתי ממשהו דבר ראשון אני פונה אליו, בכל פעם וכל צורה שהיא. בימים הראשונים אחרי נפילות זה קריטי. אני יודע על עצמי שלא שייך שאשאר נקי בימים הראשונים בלי להתפלל בלי סוף, אני מרגיש שאני חייב תאווה, אין סיכוי לשרוד בלי זה!
יש עוד המון מה להרחיב בכל מה שכתבתי, אבל זה צריך להגמר מתישהו..
תודה אבא על המתנה שנתת לי עד היום.
אלי, אני מעמיד את עצמי לרשותך לבנות אותי ולעשות עימי ככל שתחפוץ, שחרר אותי מכבליי כדי שאוכל להיטיב למלא את רצונך, הסר מעלי את הקשיים כדי שהניצחון (שלי) עליהם יהיה עדות לאלו שאעזור להם לכחך לאהבתך ודרך חייך. מי יתן ואעשה את רצונך תמיד!
